מחשבונים

מחשבון גדילה   מחשבון הריון
 

כתובת הדוא"ל שלכם:


תינוקות > מידע כללי לטיפול בתינוק

לאן נעלמו הילדים הנעדרים?

מאת: מיכל דותן | פורסם: 28/9/2010
לאן נעלמו הילדים הנעדרים?

נדמה היה ששום דבר לא יכול להרוס חופשה קצרה ביוון. אך המראה הנגלה לעיניי השוהים בשדה התעופה ברודוס יגרום גם לחזקים שביניכם להזיל דמעה

מה יכול להיות רע בחופשה קייצית במלון ביוון? שמש, אוכל, ים, אוכל, בריכה, עוד קצת אוכל, שינה ועוד כמה ארוחות למקרה שנותרנו רעבים.

 
כאשר נחתתי עם בן זוגי והילדות בשדה התעופה באי רודוס, נדמה היה ששום דבר לא יכול להעיב על תחושת האושר שהציפה את כולנו, אך מבט אחד בעשרות מסכי הטלוויזיה הפזורים במקום, היו מותירים גם אתכם המומים וגורמים גם לחזקים והאדישים שביניכם להזיל דמעה.
 
על המסכים מרצדות תמונותיהם של ילדים נעדרים בכל הגילאים, מכל המינים, מארצות שונות. העין נתקלת בתינוק בן 9 חודשים שפשוט נעלם מן העולם בשנת 2009. בתמונתה של מדלן מקאן הקטנה שנעלמה בעת חופשה משפחתית בפורטוגל ב-2007 ובילדים שנעדרים מאז שנות ה-80 ולצד תמונותיהם הדמיות מחשב המציגות כיצד היום אמורים להראות כיום כבוגרים. ילדים מתוקים, ילדים חייכניים, ילדים של הורים, כמוני, כמוכם, שהם היום ילדים נעדרים.
 
אני בטוחה שרבים מכם, וכמוכם גם אני, ישר אומרים לעצמם בלב "איזה מן הורים? איך לא השגיחו על הילדים?", ומצד שני, אני בטוחה שבין אותם הורים ישנם גם הורים חפים מפשע, שדאגו לילדיהם, אהבו אותם, נתנו להם הכל כשביום בהיר אחד - איזה פסיכופט לקח מהם את היקר מכל. 
 
אנחנו, בישראל, חיים את סיפורה הכואב של משפחת שליט, סיפור שנקווה שעדיין יכול להסתיים עם סוף טוב, סיפור בו המשפחה עדיין מקבלת מעת לעת אות חיים. אך ישנן משפחות רבות בעולם ובארץ, כמו משפחתה של אלכסנדרה ברנדט בת ה-10, שנעלמה בשנת 1994 או משפחתה של עדי יעקבי, שנעדרת משנת 1996 לאחר שנראתה לאחרונה ברחוב דיזנגוף בתל אביב. משפחות שעדיין מחכות, ללא כל קבלת סימן או אות, מתפללות ומקוות, אך השנים שחולפות רומסות כל שביב תקווה שעוד נותר בהן. 
 
מדי שנה מתקבלות, במשטרת ישראל, כ-4,000 הודעות על נעדרים ישראלים בארץ ובחו"ל ולצערנו ביניהם גם ילדים. רבים מהמקרים מתרחשים במקומות הומים באדם, בשניה אחת של חוסר תשומת לב מצד ההורה. כאחוז אחד מהם לא מאותר בשנה הראשונה להיעדרות ותיקי הנעדרים, בכל גיל, שלא אותרו נשארים פתוחים עד 50 שנה ממועד ההיעדרות. 

אני יודעת, רבים מכם בוודאי תוהים מדוע בחרתי לכתוב על כך דווקא עכשיו? למה להכניס הורים לחרדות? אבל המציאות היא שלהיות הורה היא לא רק ליהנות מכל הקסם והאושר שהילדים מכניסים לחיינו. גם אם אומרים לנו אחרת, שאין סיבה ללחץ או לדאגה מיותרת, בעולם בו אנו חיים זה הגיוני בהחלט להיות חרדים לגורלם, להקפיץ אותם במכונית, ללוות אותם, לא להשאיר אותם לבד בבית או במקום ציבורי, וכן, גם ללמד אותם שעם זרים לא מדברים (ולצערנו, כפי שרואים לעיתים קרובות מדי בחדשות, לעיתים גם אנשים קרובים מאכזבים). כל כך קל להגיד (ולקוות) שלנו זה לא יקרה, אבל העובדות המצערות בשטח מוכיחות אחרת, שזה קורה, קורה ליותר מדי ילדים והורים, והורס בהינף יד יותר מדי משפחות ברחבי העולם.
 
כבר שבועיים חלפו מאז חזרתי לארץ מאותה החופשה ותמונות הילדים עדיין לא יוצאות לי מהראש. כל מה שמתחשק לי לעשות זה לחבק את בנותיי חזק. לחבק ולא לעזוב. אז הורים, תשמרו על הילדים שלכם היטב, ולסיום, אנא הקדישו מספר דקות מזמנכם לצפייה באותם ילדים. זה המעט שאנו, כהורים, יכולים לעשות, גם אם לצערנו הסיכוי להתקל בהם ממש אפסיים.


למרכז הלאומי לילדים נעדרים - לחצו כאן
 
 

יש לכם שאלה? שלחו לנו והכותבים שלנו יענו.

 

רוצים לדבר על זה בפורום? לחצו כאן