מחשבונים

מחשבון גדילה   מחשבון הריון
 

כתובת הדוא"ל שלכם:


בלוג הורים > לכל הכתבות

ושוב נצאה אל הדרך...

מאת: רועי לייזר | פורסם: 1/3/2017
ושוב נצאה אל הדרך...

רועי לייזר ניצל שבת יפה לבילוי משפחתי עם האישה והילדים בטבע. הוא מצא עצמו בריאה ירוקה ומקסימה שאסור לדרוך בה על הדשא או חלילה לאכול, הוא נתקל במשפחה בורגנית שאפילו לילד הקטן שלה יש mini cooper ומצא עצמו מקים עם בתו פרויקט נדל``ן מרשים בחוף הים

שבת בבוקר יום יפה. אבא שותה המון תה. עם לימון. ככה אני אוהב את זה. בזמן שהכנתי לעצמי תה, אשתי כפרה עליה הספיקה להכין לכולם סנדביצ'ים ירקות חתוכים, פירות חתוכים וארוחת צהרים שכוללת קציצות ופירה.
 
ארזתי לבד את הכל והזזתי את התיקים לכיוון הרכב באמצעות העגלה של הנסיך. לקחתי את המושג "עגלה מודולרית" כמה צעדים קדימה. מכיוון שמאז שהפכתי לאבא, מהר מאד הפכתי למהנדס שטחי אחסון. סדרתי את התיקים בבגז' בצורה מאד יעילה, לא נותרו חללים לא מנוצלים. הכל פיקס.
 
בינתים אשתי והילדים הגיעו. ארזנו את עצמנו ברכב ויצאנו לדרך. יש לנו שיטה שתמיד עובדת, אנחנו מחפשים המלצה בעיתון לטיול בוקר משפחתי, נשארים באזור, אבל לא מגיעים ליעד. בדרך כלל זה מצליח. הפעם היעד היה כרם מהר"ל אבל הגענו לרמת הנדיב ליד זכרון יעקב. ריאה ירוקה עם עצים, פרחים ונוף פתוח לים. כל השטח נתרם על ידי הברון רוטשילד לרווחת הציבור. הכל נעים ורגוע, יש רק בעיה אחת - איסורים. אסור לדרוך על הדשא. עכשיו, לך תסביר לילדים שאסור לדרוך על הדשא. הדשא של אחרים תמיד נראה ירוק יותר. אסור לאכול. בגלל שידענו את זה מראש, עשינו פקניק בחורשה סמוכה.
 
שוב השתמשתי בעגלה של הילד כדי להביא את כל התיקים. היה טעים ונחמד. רק אחרי שוודאנו שכולם שבעים המשכנו לגנים הירוקים. בכניסה נקלענו לוויכוח קולני בין הורים שהתקשו לקבל את העובדה שהשומר בכניסה אסר עליהם להכניס את רכב ה-mini cooper המיניאטורי של הבן שלהם. השומר לא ויתר והילד נאלץ להשאיר את סמל הסטטוס שלו, שנקנה במיטב כספם של הוריו, מחוץ לגנים המטופחים. הילדים מאד נהנו מהטבע שעבר גיזום ותספורות מאד מדויקות, העצים ריתקו אותם והפרחים הקסימו אותם. ציוץ הציפורים ברקע היה פסקול מושלם. היה מענין לראות איך הם (ואנחנו) מתמודדים עם האיסור לגעת בצמחיה או לדרוך על הדשא ורק להביט. אחד השומרים במקום עזר לנו עם ההתמודדות כשביקש מאתנו בתקיפות שהילדים ירדו מהדשא. 
חזרנו לרכב ונסענו חזרה דרומה. עשינו עוד עצירה בדרך בחוף הים. כשהילדה רואה את הים, גם אם זה מרחוק, היא מתנהגת כמו צבת ים שבקעה זה עתה מהביצה ורצה בהתלהבות לכיוון הים. כשהיא רואה את הים היא שוכחת מהכל. זה משהו שעבר ממני בגנים. זה דרש גם ממני לרוץ. הייתי אומר שרצתי כמו צב ולשמחתי הילדה נעצרה בזמן לקול תחנוניי. היא הודיעה לי שעכשיו נבנה ארמון בחול. כבר עברה את הגיל שמבקשת דברים, היא בשלב שבו היא פשוט מודיעה מה היא רוצה והיא מאד ברורה במסרים שלה.
 
באופן עקרוני אני מתנגד באופן נחרץ לנדל"ן על הים, בטח ובטח בקטע שנושק למים. כמעט לא נותרו בארץ רצועות חוף לרווחת הציבור. ארץ אוכלת חופיה. הגששים אמרו פעם "תהיה גבר. תשפיל את עצמך", אז ויתרתי על עקרונותי באופן חד פעמי ובנינו יחד ארמון לתפארת. בלי אישורים, בלי טפסים ובירוקרטיה מיותרת. הילדה היתה המהנדסת, האדריכלית ומעצבת הפנים ואני הייתי פועל פשוט. בלי קפה שחור, אבל עם המון התלהבות. התוצאה היתה מאד מרשימה: ארמון עם נוף פתוח לים ומפרט טכני עשיר. כל כך יפה היה הארמון הזה שהים רצה אותו לעצמו ולקח אותו איתו עם הגלים. הבטחתי לילדה לבנות איתה עוד ארמון בפעם הבאה וחזרנו לרכב. באמצע הנסיעה הילדה ביקשה שנקנה לה רכב mini cooper, כמו של הילד ההוא ברמת הנדיב. הבהרתי לה שאמא ואבא אינם משתייכים למשפחת רוטשילד והיא תאלץ לוותר הפעם.

יש לכם שאלה? שלחו לנו והכותבים שלנו יענו.

 

רוצים לדבר על זה בפורום? לחצו כאן