מחשבונים

מחשבון גדילה   מחשבון הריון
 

כתובת הדוא"ל שלכם:


פעוטות > חינוך והצבת גבולות פעוטות

כיצד רגשי אשמה משפיעים על תפקודכם כהורים?

מאת: איתמר קורן - 'המורה להורה' | פורסם: 21/5/2017
כיצד רגשי אשמה משפיעים על תפקודכם כהורים?

רגשי אשמה, לא רק מונעים מאתנו לשנות התנהגויות לא רצויות, הם גם חוסמים אותנו מלהעמיק את רמת המודעות העצמית והקבלה העצמית שלנו. כהורים, הם מקשים עלינו להציב גבולות לילדים, מונעים מאיתנו מלפעול או גורמים לנו לפעול מהמקום הלא נכון

* אזהרה: המאמר עוסק ברגשי אשמה ואף מביע עמדה המתנגדת אליהם. בתור בן לאמא פולניה ונצר לעם היהודי אני יודע שאני מערער על אבני היסוד שעליהן חונכתי, ועל כך סליחה מראש.

לפעמים, כשאני לבד באוטו (תופעה נדירה כשיש לך ארבעה ילדים...) אני חושב כל מיני מחשבות. למשל על סבתא שרה; היא בת 94 וחיה בבית אבות בעיר לא רחוקה ממני, אבל אני לא מבקר אותה לעיתים קרובות מספיק. 
בכל פעם שאני חושב על זה, אני מרגיש רע עם עצמי ומתמלא ברגשי אשמה.
 

אבל באופן מוזר, זה גם גורם לי להרגיש קצת יותר טוב, כי אמנם אני לא מבקר את סבתא, אבל היי, לפחות אני מרגיש עם זה רע - אני אדם מצפוני !Problem solved
 

רגשי אשמה, ממרקים את המצפון, אבל לא מניעים לשינוי ההתנהגות. מספקים תחושה שאנחנו מצפוניים, טובים וערכיים, בלי המחיר של ניסיון לעשות שינוי - ללכת עם ולהרגיש בלי.

אז אם זה מנגנון גרוע, איך ולמה הוא נוצר?

אחד ההסברים המקובלים, מגיע מהזווית האבולוציונית. מכיוון שהאדם הוא יצור חברתי, שנסמך על הקבוצה להישרדותו. עשיית מעשים שיכולים לפגוע בשאר הפרטים בקבוצה, יכלה לגרום לו להיות מנודה/מחוסל על ידי שאר חברי הקבוצה.

לכן התפתח מנגנון שגורם לאדם, שפגע באחר, להרגיש לא נעים ולהימנע (לפחות לתקופה מסוימת) מלעשות מעשים דומים ואף לעשות פעולות תיקון ופיצוי כלפי אותו אדם, כדי לתפוס בחזרה מקום בקבוצה. 
רגשי אשמה הם גם צוהר לתכונות שאנחנו לא אוהבים אצלנו.
 

אם אני מתמלא אשמה כל פעם שאני מתעכב קצת בשירותים, ואשתי צריכה להתמודד עם השתוללות של הילדים בסלון, אז אני מתעלם ומדחיק את ההכרה שיש בי גם צדדים אגואיסטים.
 

ובכל פעם שאנחנו חשים אשמה אחרי שאכלנו יותר מדי בחגים, אנחנו הודפים את ההבנה שיש בנו גם צדדים 'חזיריים', שלפעמים אנחנו אימפולסיביים ולא יודעים לדחות סיפוקים.

וכך, רגשי האשמה, לא רק מונעים מאתנו לשנות התנהגויות לא רצויות, הם גם חוסמים אותנו מלהעמיק את רמת המודעות העצמית והקבלה העצמית שלנו.

 

מדוע חשוב שתהיה לנו מודעות עצמית?

מודעות עצמית חשובה להתפתחות אישית. כשאדם מכיר בכוחותיו, לא חושש להודות בחולשותיו ומקבל את חוסר השלמות שלו, הוא צפוי להיות נינוח יותר, ופנוי להכיל את האחרים, את חולשותיהם וחוסר המושלמות שלהם.

 

כשאנחנו מתעלמים מה'מומים' שלנו ומסרבים להודות שאנחנו לא מושלמים ושיש לנו גם תכונות שליליות, אנחנו "מוצאים" את התכונות האלה אצל אחרים – ואיתם אנו מתעמתים. מכירים את הביטוי 'כל הפוסל, במומו פוסל'?
 

אנחנו "מאשימים" אחרים בחולשות שלנו ומוצאים את עצמינו מתעמתים עם אנשים קרובים, ולא מהסיבות הנכונות.


כך גם בהורות: ברגע שנקבל את חוסר המושלמות שלנו, ונבין שאנחנו מספיק טובים כשאנחנו עושים מאמץ אמיתי וכן להשתפר, שלעולם לא נהיה מושלמים כי אין דבר כזה הורה מושלם. יהיה לנו קל יותר לקבל את עצמינו ולנסות לנהל תהליך של שינוי. לא רק שמותר לטעות, אלא, שאפילו רצוי וצריך לתת לילד מרחב להתמודד עם תסכול ולצמוח משם. התמודדות עם תסכול וקושי היא הזדמנות לצמיחה.
 

איך רגשי אשמה מכשילים אותנו כהורים?

הם בעיקר מקשים עלינו להציב גבולות לילדים.


הגבולות שלי ואני
 

כשאני מרגיש אשם, אני מתקשה לשים גבולות.

הורה שעובד קשה וחוזר הביתה כל יום מאוחר מהעבודה, לעיתים מרגיש רגשי אשמה על כך שלא בילה את היום עם ילדיו. ואז, כשהילד מבקש רק עוד סיפור אחד, או רק עוד ממתק אחד קטן, הוא יגיד 'לא' כי הוא יודע שצריך להציב גבול, אבל אז רגשי האשמה נכנסים לפעולה "אל תהיה כזה קשוח" הם מנקרים בראש, "מה יקרה אם הוא יאכל עוד שוקולד? גם ככה הוא מסכן כי לא היה אתך כל היום, למה להיות רע?". ואז, אחרי שכבר אמרנו שאי אפשר, אנחנו עלולים להיכנע לקול הפנימי של האשמה ולוותר על הגבול שכבר הצבנו. ומה הילד לומד? שכל גבול נתון למשא ומתן.

 

להורים אחרים רגשי האשמה לא יפריעו להציב גבולות. אבל רגשי האשמה לא נעלמים בקלות, אז הם מציבים גבול אבל גם כועסים על הילדים שגורמים להם להרגיש 'רעים', והכעס הזה גורם להציב את הגבול בתוקפנות וכוחנות ואז הם צועקים על הילד: "לא!!! אמרתי שאי אפשר עוד ממתק/סיפור!!!"

 



הורות במלחמה/אמא נמרה

רגשי אשמה הוריים מניעים גם למלחמות מיותרות עם הסביבה. כי הורה שמרגיש לא מספיק משקיע ומעורב בחיי ילדיו, לעיתים יחפש קיצורי דרך כדי להפסיק את הרגשות הלא נעימים.

והדרך הקצרה להחזיר תחושת מעורבות בחיי ילדינו, היא לצאת למלחמות נגד גורמים חיצוניים שלדעתנו פוגעים בהם או עושים להם עוול - המורה, הגננת, המדריך, החבר לכיתה, האמא של החבר...

המלחמות הללו עבור ילדינו מיותרות, מזיקות ולא הוגנות כלפי הצד השני, שבעצם משלם מחיר על התחושות הלא נעימות שאנחנו לא מצליחים להשקיט. והם פוגעים גם בילדים, כי הם משדרים מסר שלילי, שכל העולם נגדנו ורק במלחמות אפשר לשנות ושהם לא יכולים להסתדר לבד, שהם צריכים מבוגר אחראי שיפתור עבורם את הבעיות. בנוסף, הורות כזאת מעבירה לילדים מסר שהעולם הוא שדה קרב, והם מוקפים באנשים רעים/כושלים/מזיקים.


אז הסברתי שרגשי אשמה מונעים מאתנו לפעול, אבל יש מקרים, שרגשי אשמה דווקא מניעים אותנו לפעולה. אבל גם אז, מגושמים שכמותם, הם גורמים לנו לעשות פעולות פיצוי ותיקון שמזיקות ופוגעות במערכת היחסים.
 

מעגל השחיקה

כשאני מספר לילדים סיפור לפני השינה, יש בינינו פער בציפיות, הם רוצים כמה שיותר, ואני, צרוד ועייף בסוף היום, רוצה כמה שפחות. אז לפעמים אני "נשבר" ומספר עוד כמה סיפורים, למרות שאין לי כוח. אני עושה עבורם מעל ומעבר. מעל לרצונות שלי ומעבר ליכולות שלי. ולכן אני מצפה מהם להוקרת תודה. אבל הילדים, הם לפעמים יצורים די כפויי טובה, ולא מעריכים את המאמצים והוויתור על הגבולות שעשיתי בשבילם. ואני מאוכזב על חוסר ההערכה, והאכזבה הופכת לכעס שבסוף מוביל לפיצוץ בלתי נמנע. פיצוץ, שבדרך כלל לא קשור למקרה הספציפי.

לאחר זמן מה, כשאני נרגע וחושב לעצמי על אירועי היום (למשל במיטה לפני השינה או בנהיגה לבד באוטו) אני מבין שהפיצוץ היה מיותר ולא באמת הגיע להם שאכעס עליהם כל כך.

ומה אז? זוכרים את ההסבר האבולוציוני מתחילת המאמר? נכון, אני אעשה פעולות פיצוי ותיקון שיגרמו לי לעשות מעל ומעבר.

את מעגל השחיקה ההורית שלפניכם שרטטה הפרופ' איילה מלאך פיינס ז"ל.

 

 
   

אז מה עושים?

- כבר סיכמנו שמודעות היא שלב הכרחי בתיקון. אז במקום רגשי אשמה, נכיר בעובדה שלעיתים אנחנו לא פועלים באופן המושלם שהיינו רוצים. ושזה טבעי ואנושי, ואפילו מקדם את ההתפתחות והצמיחה של ילדינו.

 

- שנית, פרופורציות - מחר יום חדש והורות היא מרוץ לטווח ארוך. במקום לשקוע ברגשי אשמה נזכור שלא כל דבר שאנחנו עושים פוצע את נפשו העדינה של ילדנו. במרבית המקרים יש סיכוי שהם בכלל לא נותנים אותו משקל שאנחנו נותנים לאירוע. אז מחר נעשה מאמץ לפעול אחרת ולשנות משהו בתגובה שלנו.
 

- כדאי להכין רשימה של הדברים שאנחנו חושבים שאנחנו עושים היטב בהורות. הרי לא סביר שאנחנו הורים גרועים כמו שלעיתים נדמה לנו. חשוב שניתן מקום לדברים שאנחנו גאים בהם בהורות שלנו. וטוב שתהיה רשימה, שאפשר לחזור ולקרא כל פעם שאנחנו חשים לא יוצלחים.

- הכירו במגבלות הכוח. למרות שהיינו רוצים להיות הורים כל-יכולים שמסדרים את הבעיות של ילדינו ומונעים מהם קושי ותסכול, זאת ציפייה לא ריאלית. ככל שנכיר בטווח השליטה המוגבל שלנו, כך נוכל 'לשחרר' את הכעסים, התסכולים ורגשי האשמה בקלות גדולה יותר.

- ולבסוף, החלק הקשה, להיות כנים עם עצמנו; אם יש מעשים שחוזרים וממלאים אותנו ברגשי אשמה, אז זה הזמן לנסות לשבור את המעגל ולעשות שינוי. תתחילו מדברים קטנים יחסית – התחושה הטובה תיתן את הכח להמשיך בשינוי, בלי התהליך המעיק של מירוק המצפון על ידי הלקאה עצמית.

 

המאמר מאת: איתמר קורן - מנחה קבוצות הורים ומדריך הורים פרטני.  054-8168865  itamar.koren@gmail.comלעמוד הפייסבוק של "המורה להורה" - לחצו כאן

יש לכם שאלה? שלחו לנו והכותבים שלנו יענו.

 

רוצים לדבר על זה בפורום? לחצו כאן