מחשבונים

מחשבון גדילה   מחשבון הריון
 

כתובת הדוא"ל שלכם:


פוריות > מידע כללי בנושא פוריות

אתה שומע אלוהים?

מאת: מאיה פיינהולץ קליין | פורסם: 3/5/2017
אתה שומע אלוהים?

אלוהים שבשמיים, או איפה שלא תהיה – היא כל כך רוצה תינוק! סיפור המסע המרגש והכואב של נטע ודור, אל הילד שעדיין לא נולד...

בשעות אחר הצהריים, המועקה של נטע תמיד גדלה קצת.
 

היא שם תמיד, מלווה כמו צל, כמו עוד תדר מחשבה מקביל וקבוע,
 

אבל בין ארבע לשבע בערך, המועקה תופסת יותר נפח,
 

נדחקת לה בין האיברים הפנימיים, ועושה קצת קשה לנשום.

 

כשהיא ודור חיפשו דירה אחרי החתונה,
 

אספו צ׳ק לצ׳ק, ליקטו עזרה מההורים ומפקידי המשכנתאות המפתים,
 

הם חיפשו דירה שתתאים למשפחה מתפתחת.
 

חדר שינה רחב מספיק שיכיל גם עריסה,
 

חדר ילדים אליו יעבור התינוק כשיגדל קצת, מספיק קרוב כדי לשמוע את בכיו,
 

וכזה שיוכל להכיל גם את הילד הבא בנינוחות,
 

מרפסת נעימה לקפה קר של אחה"צ ליד בריכה מתנפחת, בימות הקיץ החמים.
 

הם הסתובבו וחיפשו, נהנו מהתהליך.
 

שיחקו ביניהם במשחקי דמיון כשביקרו בדירות, כמו ילדים.
 

החליפו מבטים ובדיחות פנימיות שעברו מעל ראשי המתווכים הלהוטים.
 

שיחקו באמא ואבא.
 

אחרי ששיחקו בלא מעט דירות, מצאו את דירת החלומות שלהם-
 

בשכונה הצעירה והמתפתחת, מלאת הזוגות הצעירים, המתהווים בכל רגע למשפחות.
 

כמוהם.
 

כמו מי שקיוו להיות.

 

הדירה שלהם ממוקמת פנטסטי, בדיוק מעל הפארק.
 

הפארק הממגנט אליו בכל אחר צהריים עדרים של ילדים, המחפשים להוציא אנרגיות על מגוון המתקנים, לפרוק עול, להשתולל כמו שרק ילדים יודעים.
 

אחריהם משתרכים עדרים של אמהות, המחפשות לספוג אנרגיות על מגוון הספסלים, לנוח קצת מתלאות היום, לפטפט כמו שרק אמהות יודעות.
 

ולכל ההמולה השמחה, הצבעונית והפטפטנית הזו, צופה המרפסת המטופחת של נטע ודור.

צופים, אבל לא משתתפים...
 

כבר שלוש שנים וחצי נשואים, כבר שלוש שנים כמעט בדירת החלומות,
 

שהסתבר שחלומותיהם לא מתגשמים בה.
 

הם מטפחים במרפסת צמחי תבלין ועצי פרי באדניות, אבל פרי בטן – אין...
 

כבר עברו בדיקות, וספירות, ודקירות.
 

אהבו, קיוו, התאכזבו וכאבו.
 

ולאורך ורוחב כל התהליכים – המולת הילדים השכונתיים בשעות אחר הצהריים.
 

יש שיגידו קול החיים.
 

לנטע היו אלה קולות שהזכירו שלא מצליחה לייצר חיים.. והם צרמו כל כך...

 

בהתחלה, כשרק הגיעו לשכונה, בילתה גם היא את שעות הפנאי בפארק.
 

הכירה חברות חדשות, צעירות וטריות בחיים כמוה –
 

חלקו תקוות ושאיפות, חלמו ביחד.
 

לאט לאט, כמעט כולן מסביבה כבר שינו סטטוס.
 

כבר לא מפגשים של נשואות טריות על הדשא, כמה קשקושים, כמה נשנושים...
 

פתאום כולן +1...
 

תצוגת עגלות צבעונית וצובטת. שמיכות פעילות נפרשות על הדשא.
 

את קשקושי הנשים החליפו מלמולי תינוקות, טיפים על הנקה, תחליפים, פיפי-קקי, קיטורים קולקטיביים על עייפות מתמשכת.
 

את הנשנושים החליפו שדיים ובקבוקים.
 

והכל עטוף באושר, כמה אושר.. אבל לא שלה.
 

נטע לא מצאה את עצמה שם יותר.
 

חיפשה בליבה את היכולת לפרגן, לשמוח בשמחת אחרות.
 

באמת האמינה שמגיע להן, ושהיא יכולה למצוא בתוכה את הכוחות ואת גדלות הרוח.
 

אבל המציאות הוכיחה אחרת.
 

זה פשוט כאב.
 

כל כך כאב.
 

היא חשה את כאב החסר, את כאב הריק.
 

כאילו הרחם הבוגדני והשחון שלה מתכווץ בה, מבושה ומאשמה על מה שמונע ממנה.
 

והיה לה קשה להכיל, והיה לה קשה להשאר.
 

אז התרחקה.
 

התרחקה מהחברות שהגשימו את חלומן ואת חלומה.
 

התרחקה מכל ה"דואגים" שבודקים "מתי כבר אצלכם?”,
 

מהממששים בפולשנות את בטנה המתנפחת מטיפולי הפוריות, וחצי קריצה בעיניהם.
 

לפרקים התרחקה אפילו מדור.
 

הם אמנם ביחד בחלום הזה, שלפעמים נדמה כחלום בלהות, ועדיין זה לא ממש אותו הדבר.
 

היא זו שלא מספקת את הסחורה.
 

היא המאכזבת, שהזרע לא ניטע בה, שלא מצליחה להעמיד להם את הדור הבא.
 

והדמעות. כמה דמעות...
 

יושבת במרפסת, צופה מלמעלה על הילדים המתרוצצים בינות למתקנים,
 

שומעת את המולתם – ובוכה, ובוכה.
 

טיפות של מלח וקנאה זולגות לה לקפה.
 

היא כל כך רוצה תינוק!
 

אלוהים שבשמיים, או איפה שלא תהיה – היא כל כך רוצה תינוק!
 

בבקשה ממך, מוכנה לתת הכל!
 

לא רוצה שום דבר על חשבון אחרים. רק תינוק משלה...
 

וגם בזמנים הכי קשים, דור היקר שלה, לא נותן לה לברוח באמת.
 

הוא מזכיר לה בתמיכתו ובשותפותו – למה בו בחרה מכל הגברים.
 

ועוד ניסיון, ועוד סבב, ושוב הדריכות והציפיה הצמיגית הזו...
 

ומפח הנפש, ומיני-התרסקויות.
 

לא יכולה להרשות לעצמה להתרסק במקסי.
 

חייבת לאסוף את עצמה ואת כוחותיה ולהמשיך הלאה לסבב הבא.
 

אהבה, המון תקווה.
 

רק אם אפשר הפעם בלי האכזבה והכאב..

 

לעיתים מנסה נטע לרדת לפארק בכל זאת.
 

אולי אם תסתובב מספיק ליד נשים הרות ומניקות, תתחכך בהן ובילדיהן,
 

משהו מהם ידבק ויספג בה. אבל זה לא עוזר...

 

ובשעות אחר הצהריים ההומות,
 

צורם לה באוזניים,
 

וצורב לה בגרון,
 

וצובט לה בלב,
 

וצועק לה ברחם הריק!
 

כי זה לא פשוט לגור בדירת חלומות,
 

ולצפות כמו מהיציע בחלומות מתגשמים ומתרחשים של אחרים,
 

ולהמשיך לחלום, ולהמשיך להאמין ולקוות, ולהמשיך להלחם.
 

בלי להתייאש. בלי להשתגע.
 

בלי להשתבלל עד שלא ניתן יהיה למצוא אותה בפנים שם.
 

כי אין לה ברירה.
 

היא חייבת - לעצמה, לדור ולזוגיות שלהם.
 

והיא תעשה הכל לשם כך!

 

אתה שומע אלוהים?
 

ילד נוסף עוד יבוא לעולם, בדירה הזו, בשכונה ההריונית והפיריונית הזו.
 

וגם הוא עוד יתרוצץ, ויקפץ, וישתולל, וישתובב פה בפארק.
 

וגם את צחוקו ואת בכיו עוד ישמעו פה מכל המרפסות.
 

וכשיגדל קצת, ויצטרך שתוריד לו משהו, יצעק לה "אמא!” מלמטה,
 

וזה יהיה הצליל הכי ערב והכי נכון שתוכל נטע להעלות על דעתה...

יש לכם שאלה? שלחו לנו והכותבים שלנו יענו.

 

רוצים לדבר על זה בפורום? לחצו כאן