מחשבונים

מחשבון גדילה   מחשבון הריון
 

כתובת הדוא"ל שלכם:


בלוג הורים > לכל הכתבות

בא הגשם ושטף לאמא את התכנונים

מאת: מאיה פיינהולץ קליין | פורסם: 14/9/2017
בא הגשם ושטף לאמא את התכנונים

היא כבר הודיעה על יום חופש בעבודה, ביטלה פגישות, התכוונה והתכוננה. ורטוב...אולי מותר לה לעצור, ופשוט להיות רגע...יום בבית. היא עם עצמה, בין הקירות שבנתה...

הגשם הזה בא ודפק לה את כל התוכניות.
זה לא פוליטקלי קורקט להגיד, היא יודעת.
היא חיה פה במדינה, ויודעת כמה כל טיפה חשובה, וכמה צמאה הכנרת,
והפיד שלה שמתמלא בצילומי ילדים צוהלים במגפיים, חלונות מטופטפים, שלוליות שנקוו..
אבל ההתלהבות לא מצליחה להדביק אותה.
היא בנתה על יום אחר. יבש, בהיר, מאפשר.
סערות, הצפות ומשקעים - יש לה מספיק מבפנים. אין צורך להעמיס עוד כאלה.
דווקא רצתה להירגע ולהוריד קצת מפלסים..
זה כבר מעבר לרצון. נהיה לה כבר צורך.
בנתה על יום חופש עם עצמה. רחוק.
זה נדיר כזה. יום חופש שלא תלוי בחגים ומועדים וגחמות מערכת החינוך ומחלות ילדים.
לא להיות אמא של, אשה של, חברה של, בת של..
להיות רק היא לעצמה.
קסום.
נדיר.
לא יקרה.
בא הגשם ושטף לה את התכנונים...
 
היא לא סובלת חורף.
הוא מדכדך אותה, מעכיר לה את הנשמה בקדרותו.
עם טפטופים עוד יכולה להסתדר.
״את לא עשויה מסוכר״, כך תמיד אמרו לה כילדה, כשניסתה להמנע ממפגש ישיר עם הטיפות.
כן, היא יודעת. לו היתה מסוכרת, כנראה היה לה קצת מתוק יותר מבפנים.
אבל היום זה אפילו לא טפטוף. זה מבול, ובשבילו ממש שאין לה הכלים המתאימים..
בנתה על יום של שיטוטים. לתת לרגליים לשאת אותה בלי תכנונים מוקדמים.
ככה היא הכי אוהבת - בין סמטאות לא מוכרות, בין דוכנים, אדני חלון, בין חבלי כביסה צבעוניים,
בהצצות לחיים של אחרים..
אולי דרכם תגלה משהו חדש על עצמה, על חייה.
אבל בגשם גם אחרים מתקפלים פנימה. הרוכלים לא מגיעים, הכבסים לא נתלים, והחלונות
מוגפים ומסתירים.
מה תעשה?
כבר הודיעה על יום חופש בעבודה, ביטלה פגישות, התכוונה והתכוננה.
ורטוב.
אבל הילדים כבר בבית הספר, יצאו עטופים היטב. בעלה כבר הגניב נשיקה ויצא לעבודה.
עכשיו אלה היא, הבית השקט והריק, והגשם המכה והמרעיש מבחוץ..אולי זו בעצם הזדמנות?
אולי השמיים שולחים לה מסרים רטובים, ארוזים בתוך טיפות?
הגשם סוגר אותה בביתה שלה. אירוני..
ואולי זה לא כל כך נורא..
אולי לא חייבת להתרחק, להציץ בחיים של אחרים דווקא.
אולי מזדמנת לה הצצה אחרת, מתעמקת, בחייה שלה.
היא רק בעשיה, מסביב לשעון, באינסוף מקומות ומשימות בו זמנית.
אולי מותר לה לעצור, ופשוט להיות רגע.
יום בבית. היא עם עצמה, בין הקירות שבנתה.
כל כך הרבה סימני חיים מכל עבר - צעצועים מפוזרים, פתקים מתזכרים, כביסות שהצטברו - כל
כתם מייצג רגע, חוויה. כלים בכיור של ארוחות שבושלו ונאכלו, ספלי זכוכית עם מרבצי קפה
בתחתיתם. מחשבות ורעיונות נהגו יחד עם כל ספל כזה..
סימני החיים שלה ושל האהובים עליה ביותר.
זה המקום להתחבר בו לעצמה ולכל אשר יוצרת במו ידיה.
סטארטאפ!
זה תמיד הרגיש לה ביזבוזי כזה, לקחת יום חופש ולא לעשות בו כלום, אבל האין זו מהות
החופש?
ובהבלח החלטה, שהיא נשארת בבית, ושזה בסדר, ושזה חופש ראוי, ושמגיעה לה העצירה -
פתאום הרטוב נראה לה די טוב..
בזהירות, כמו מגלה עולם אחר, פתחה את ויטרינות המרפסת בסלון.
מרפסת השמש התחפשה למרפסת ענן, רצפתה בוהקת מהמים שהצטברו בה.
היא יצאה החוצה יחפה, בלי מעיל, בלי מטריה. היא בבית, לא?
ואם כבר אז כבר.
אף אחד לא רואה, אף אחד לא מבקר, לא חייבת דין וחשבון על שמרשה לעצמה לנסות שינוי,
לבחון שוב יחסים עם הגשם, ומה זה אומר עליה, והאם היא במשבר ה-40 שלה..
רק היא מול עצמה. נשטפת במחשבות, נשטפת בטיפות.
מרגישה את הטריינינג נצמד לגופה, נרטב ומתהדק, מדגיש לפתע את קימוריה, במקומות בהם
לרוב הוא מטשטש ועוזר לה להחביא.
השיער נרטב ומטפטף לה לעיניים, וזה מדגדג ואפילו קצת נעים..
צמרמורת של קור מרטיטה את גווה.
היא מרגישה הכי הזויה, אבל מרשה לעצמה להסיט ראשה לאחור, לפתוח פה ולשרבב לשון
החוצה.. היא טועמת את הגשם - שנוא נפשה, שלפתע מרווה בה משהו.
צמאון שלא היתה ערה לו.
לא רע.. מרענן, מחדש. מתרעננת, מתחדשת.
היא רק היא כרגע, וזה לא רע בכלל.לא אמא של, אשה של, חברה של, בת של. היא של עצמה עכשיו, וזה נעים..
וגם קצת של החופש שבחורף שגילתה.
וכשנהיה לה ממש קר וספוג, והיא מרגישה שמיצתה את החוויה,
היא נכנסת דרך הסלון, מותירה עקבות רטובים, אבל לא אכפת לה.
הם נטמעים בין הצעצועים, לפתקים, לכביסות, לכלים, וזה בסדר.
גם בבלגן יש סוג של חופש..
הישר למקלחת. את הדוד הדליקה מבעוד מועד.
הפעם עומדת מתחת לגשם רותח, שנמהל בטיפות הקרירות הקודמות, עוטף בחום ואדים, מווריד
את גופה החשוף - מסאז׳ לגוף, מסאז׳ לנפש.
מקלחת א-ר-ו-כ-ה...
אף איש קטן לא נכנס, לא מפר את פרטיותה, את הרגעים השקטים הבודדים שלה עם עצמה,
לא תובע אותה לעצמו, לא פולש.
הגוף שלה ברשותה! שלה מהבית! איזה תענוג..
ובסוף המקלחת מזמינה משלוח - קדירת מרק אסייתי ענקית ומהבילה. ארוחה שלמה בקערה.
מחבקת את הקערה, מתחממת ואוכלת בסלון, מול הטלויזיה, רגליים על השולחן, בניגוד לכל
החוקים שהתוותה בבית. שולקת את הנודלס ברעש, וצוחקת.. טיפת מרק השפריצה על האף..
איזה כיף שהיא לבד פה! אם אף אחד לא רואה, אז כאילו אין מוסר כפול.
הפוך עוטף אותה על הספה, מפזר החום מפזר גלי חום לעברה, לא צריכה להתחשב, להשוות
טמפרטורות עם אף אחד אחר במרחב, ונרדמת לאיטה..
המונוטוניות של הטיפות בחוץ, מתוות את קצבו הרגוע של החלום שלה, כמו מטרונום, כמו קצב
פעימות הלב, כמו הנשימות. הכל מסתנכרן לה בחלום..
גם החיים שלה נחלמים פתאום רגועים יותר..
 
היא מתעוררת בהפתעה, עטופה בנשיקות קטנות ומתוקות.
טסו לה השעות. שנת צהריים כמו שכבר שנים לא היתה לה.
והנה בעלה אסף את הילדים מהצהרון, הם נכנסו בשקט ומצאו אותה ישנה על הספה.
״אמא היפהפיה הנרדמת״ צעק הקטן, ונשק לה כדי לעורר אותה.
איזה כיף! כמה זמן לא שמחה כך לקראתם כמו היום.
כמו אחרי שעצרה, נרטבה, התייבשה, נחה באמת, בלי לרדוף אחרי כלום ואף אחד.
רק איזנה ווויסתה קצבים.
לפעמים זה כל מה שצריך.
מבול שסוגר דלת אחת, ופותח דלת אחרת..

יש לכם שאלה? שלחו לנו והכותבים שלנו יענו.

 

רוצים לדבר על זה בפורום? לחצו כאן