מחשבונים

מחשבון גדילה   מחשבון הריון
 

כתובת הדוא"ל שלכם:


הודעות אחרונות מהפורום

 

בלוג הורים > לכל הכתבות

RUN גוני RUN

מאת: מאיה פיינהולץ קליין | פורסם: 30/11/2014
RUN גוני RUN

המשך התמודדויותיה היומיומיות של ילדה כבדת משקל, עם אתגר שיעורי הספורט, ובעיקר עם האתגר החברתי

כמו שגוני אוהבת ימי הולדת ושקיות עם ממתקים וממלחים – מכל הלב,
 
ככה היא שונאת שיעורי ספורט – מכל הלב.
 
אבל ממש שונאת. מתעבת.
 
בימים בהם יש ספורט במערכת, גוני תמיד מרגישה קצת לא טוב בבוקר.
 
כואבת לה הבטן ויש לה סחרחורת.
 
היא מבקשת מאמא להשאר בבית, אבל אמא לא מרשה.
 
היא אומרת לה שהיא סתם עושה את עצמה, ושתפסיק להתעצל, ושתתחיל להזיז את עצמה,
 
ומספיק עם התירוצים, ושזו בדיוק ההזדמנות שלה...
 
ובשלב מסויים גוני כבר מפסיקה להקשיב, כי היא יודעת ששוב לא תהיה לה ברירה, והיא בכל
 
מקרה תאלץ ללכת לבית הספר.
 
זה מתחיל מהדבר הכי פשוט, כביכול, אבל הכל-כך מסובך ומתסבך עבורה.
 
התלבושת.
 
מי קבע שלשיעורי ספורט חייבים לבוא בחולצה לבנה ובמכנסי ספורט קצרים?!
 
החולצה הלבנה שקופה קצת, בעיקר כשהיא מזיעה, ונצמדת, ומבליטה לה את ה"צמיגים"
 
בצדדים.
 
מה היא משאית? מה זו המילה הזו?!
 
מכנסי הספורט הקצרים, הם כבר ממש אסון.
 
הם מבליטים כל כך את הרגליים העבות שלה, ואין לה איפה להסתתר.
 
ברור שאין לה איפה להסתתר....
 
היא כל כך בולטת בין ילדי וילדות הכיתה האחרים...
 
גם אם תנסה להסתתר מאחוריהם, היא תציץ מכל הצדדים.
 
גוני-שמנמוני...
 
זה ממשיך בריצות והקפיצות האלה בזמן השיעור.
 
היא מרגישה כבדה כזאת, ומסורבלת.
 
כאילו כל קפיצה שלה מזיזה קצת משהו מסביב.
 
וחוץ מזה שגם הציצי קצת קופץ לה, למרות שאמא כבר קנתה לה גוזיות, כדי שיסתירו.
 
היא מנסה לפעמים לשלב ידיים על החזה, אבל יש תרגילים שבהם הידיים צריכות לעשות משהו
 
אחר, ואז היא מרגישה חשופה נורא.
 
וכל הילדות האחרות מסביב רצות לפניה בקלילות כזו, כאילו מרחפות מעל האדמה.
 
מה לא היתה נותנת כדי להתחלף איתן...
 
אם לא לתמיד (הלוואי-אמן), אז לפחות בזמן שיעורי הספורט...
 
ואם לא לכל שיעור הספורט, אז לפחות לדקות האלה שבהן מתחלקים לשתי קבוצות למחניים,
 
או חיי-שרה, או השד יודע מה.
 
הדקות האלה של "הבחירות" הן הסיוט הכי גדול של גוני.
 
היא מנסה להזכיר לעצמה שלא לקוות, לעבוד על עצמה מבפנים, כדי לא להתאכזב ולהפגע
 
שוב...
 
אבל מה לעשות שזה לא מצליח, ובכל פעם היא בכל זאת מקווה קצת מחדש,
 
שאולי הפעם היא לא תהיה האחרונה להיבחר...
 
וזה לא מצליח.
 
היא שוב לא נבחרת, ושוב כן נפגעת.
 
לא אמור לבוא איזה עור של פיל עם המשקל שלה?!
 
והיא רואה את המבטים שמחליפים ביניהם ילדי הקבוצה שבסוף נתקעת איתה.
 
לא תמיד הם אפילו מנסים להסתיר.
 
אבל היא עושה את עצמה שהיא לא רואה.
 
בזה היא ממש מוצלחת.
 
חבל שבזה לא מתחרים...
 
אה, יש תחרות אחת שבה דווקא בוחרים בה ראשונה – משיכת חבל, כדי שתעמוד בקצה.
 
היא מנסה להיות "שחקנית קבוצתית" – ככה המורה לספורט קורא לזה, ולחייך, ולהתאמץ
 
בשביל כולם.
 
אבל מבפנים זה רק מפדח אותה עוד יותר, ולרגעים קצת בא לה למות...
 
ומתי ממש בא לה למות, ולא רק קצת?
 
כשצריך להשלים שני סיבובי ריצה סביב המגרש. שניים!
 
בקושי סיבוב אחד היא מצליחה לנשום. השני כבר ממש גדול עליה.
 
אבל אין ברירה. חייבים.
 
והמורה עומד עם הסטופר, והמשרוקית הזו שמחרישה לה את האוזניים, וכותב לכולם את
 
הזמנים.
 
ושוב היא אחרונה. תמיד אחרונה. ממש אחרונה.
 
בצעדים כבדים, נזהרת לא למעוד, מזיעה ויודעת שהיא נראית כמו עגבניה...
 
וכל הילדים שכבר סיימו את המסלול, פתאום נורא "נחמדים" ונעמדים כדי "לעודד אותה".
 
"גוני-שמנמוני! גוני-שמנמוני!” מריעים לה, וקולם הרם נשמע בכל המגרש,
 
ודופק לה כמו בעיטות בבטן, שמתערבבות עם קצב דפיקות הלב המהירות מהריצה.
 
והמורה עסוק מדי בסטופר, במשרוקית ובזמנים, מכדי לשים לב ולהגיד להם משהו.
 
וכל מה שגוני-מסכנוני רוצה זה שהם יסתמו כבר את הפה,
 
ושהאדמה תפער את פיה ותבלע אותה,
 
ואם כל זה לא יקרה – אז שהיא תוכל לסתום את אוזניה, לעצום את עיניה, לפעור את פיה,
 
ולבלוע כמה ממתקים וממלחים, שתוכל להכניס לתוכו בבת אחת.
 
רק לא להרגיש.
 
רק לא להרגיש...
 
רק לא להרגיש...
 
וכשסוף סוף נגמר הסיוט, גוני ממהרת לבדה לשירותים של בית הספר.
 
לא אכפת לה שמלוכלך וקצת מסריח שם.
 
מבחינתה זה המקום הכי נקי עכשיו.
 
וברגע הזה, לא אכפת לה שלבדה. אפילו עדיף ככה.
 
היא מסתגרת קצת בתא, מחליפה את הבגדים המיוזעים לאחרים – מבליטים קצת פחות.
 
שוטפת זיעה ודמעות, מסדירה נשימה, ורק אז יוצאת להמשך היום.
 
גוני מנסה להתרכז בשיעורים האחרים, להזכיר לעצמה כמה היא יודעת וחכמה,
 
ואיזו חברה טובה היתה יכולה להיות של כל הילדות הקלילות האלה, אם הן רק היו קלילות גם
 
קצת יותר במחשבה, ונותנות לה הזדמנות להראות להן מי היא מבפנים.
 
כשהיא לא מצליחה להתרכז, והמחשבות קצת נודדות, היא משחקת עם עצמה במשחק הדימיון.
 
אז היא שרת החינוך, או לפחות נציגת מועצת התלמידים (כאילו שיבחרו בה אם תתמודד),
 
ואז היא הופכת את שיעורי הספורט לרשות...
 
או שהיא מדמיינת שהיא קוסמת ומעלימה למורה לספורט את הסטופר והמשרוקית,
 
או מצמיחה לעצמה כנפיים לא נראות, שעוזרות לה לרחף את המסלול בקלילות ולהגיע
 
ראשונה.
 
פעם אחת בחיים ראשונה.. וזה נעים, וממלא סיפוק והתרגשות...
 
והיא מדמיינת את כולם מריעים לה באמת "גוני! גוני! גוני!”...
 
והצלצול החד קוטע לה את הדמיונות והקסמים.
 
גוני מוציאה את הכריך מתיקה.
 
לפחות הגיעה הפסקת האוכל, ויש במה להתנחם...

יש לכם שאלה? שלחו לנו והכותבים שלנו יענו.

 

רוצים לדבר על זה בפורום? לחצו כאן