מחשבונים

מחשבון גדילה   מחשבון הריון
 

כתובת הדוא"ל שלכם:


הודעות אחרונות מהפורום

 

בלוג הורים > לכל הכתבות

הסיפור על מטריושקה הקטנה

מאת: מאיה פיינהולץ קליין | פורסם: 11/11/2014
הסיפור על מטריושקה הקטנה

סיפור קצר על ילדים, המתמודדים עם קשיים של הגירה, גירושים, וחיים שמתהפכים פתאום. מנגנוני ההגנה שהם עוטים על עצמם, והכמיהה למישהו שיראה אותם בדיוק כמו שהם

מטריושקה

מטריושקה היתה ילדה קטנה.

ממש קטנה. קטנטנה.

בעצם קראו לה יאנה, אבל שם החיבה שלה בבית היה תמיד מטריושקה.

השם התגלגל ברכות בפיהם של הוריה וסבתה שגרה איתם ״מטריושקה, מטריושקה..״

היא הייתה עגלגלה, וורודת לחיים, עיניה גדולות וחקרניות.

כנראה דמתה בעיניהם לבובות המטריושקה המסורתיות.

והיא הייתה קטנה כל כך, קטנטנה. אבל רק מבפנים..

מסביב לגרעין הקטן הזה, לבשה יאנה שכבות שכבות של עצמה.

כל שכבה כאילו דומה לקדמותה, רק קצת גדולה יותר, עוטפת יותר, מסתירה יותר אותה.

כשיאנה הגיעה לארץ, היא באמת הייתה ילדה קטנה,

ואבא ואמא וסבתא הבטיחו לה ארץ זבת חלב ודבש, וים ושמש..

הם רק לא סיפרו לה על השפה המסובכת,

ועל הילדים בארץ הזו, שילעגו לזרותה, ולמבטא שלה, ולעגלגלותה,

ולשמלה האדומה החגיגית מדי, שעד אז האמינה שהיא הכי יפה בעולם..

בכיתה החדשה שבבית הספר החדש שבעיר החדשה שבארץ החדשה,

יאנה רק רצתה להיעלם, אבל לא באמת היה לאן..

היא הייתה ילדה קטנה קטנה וטובה טובה.

ואז מצאה פתרון - ונעלמה לתוך עצמה.

עטפה עצמה בשכבה נוספת, מעץ דק, שרק נראית כמו יאנה,

אבל בעצם שומרת ומגנה על היאנה הקטנה שבפנים.

מטריושקה.

כך תמיד קראו לה אוהביה בחיבה, ולא חשבו על הנבואה שעוד תגשים את עצמה..

וכך המשיכה יאנה לגדל סביבה שכבות מגן - בכל פעם שהרגישה שצריכה לשמור על הילדה

הקטנטנה שהסתתרה עמוק בפנים.

כמו מטריושקה.

למשל כשחילקו בשיעור ספורט לשתי קבוצות במחניים, והיא נותרה לעמוד אחרונה ואף ילד לא

בחר בה.

למשל כשבמסיבות הכיתה התחלקו הילדים לזוגות כשהסלואו החל להתנגן, ורק היא מצאה

עצמה בודדה ליד הקיר, עוטה על עצמה עוד שכבה..

למשל פעם אחת בחצר התיכון, כשהגניבה מבטים בסתר (כך חשבה) לעבר מלך השכבה, והוא

קלט אותה פתאום, וזרק לה ״מה את מסתכלת יא רוסיה...״

את ההמשך כבר לא שמעה.

בדיוק גדלה לה שכבה נוספת שחסמה לה את האוזניים באותו הרגע..

כשהתבוננה בהוריה ובסבתה, שגם חלומם התנפץ כנראה, נאבקים לפרנס, שוברים שיניים,

מותשים בסוף היום -

היאנה הקטנה שבפנים התכווצה ונרעדה, אבל היאנות שעוטפות - כעסו והתרחקו.

״מטריושקה״ הם קראו לה ברכות מתנגנת ומזמינה,

אבל עליהם התאמנה בלהפוך למקומית, והתנערה.

גידלה עוד שכבה של עץ.

לפעמים כשהתבוננה בעצמה במראה, התקשתה לזהות את היאנה שבפנים.

היא הייתה עטופה כל כך, ומוסתרת כל כך.

לפעמים זה בדיוק מה שהייתה צריכה, ולפעמים בדיוק שלא.

התגעגעה לפעמים לילדה הקטנה קטנה, הקטנטנה.

ההיא מבפנים של לפני השכבות.

כמהה שיבוא הילד שירצה לשחק במטריושקה.

יסתקרן, ירצה לפתוח ולקלף עוד שכבה ועוד שכבה.

יופתע לגלות שכולן נראות אותו הדבר, רק הולכות וקטנות, מתמקדות, מתמרכזות..

לא יוותר גם כשיגלה כמה קשה הוא צריך לעבוד, וכמה שכבות עץ הוא צריך לפתוח כדי להוציא

מתוכן את היאנה הבאה, והבאה, והבאה..

בכיתה ט' הגיע שניר לכיתה.

לא ברור מאיפה, רצו כל מיני שמועות.

המבוססת שבהן הייתה שהגיע מקיבוץ בצפון, אחרי שהוריו התגרשו.

היה עליו לוק כזה של קיבוצניק, לפחות כמו שהיא דמיינה תמיד קיבוץ.

והיו לו עיניים של מישהו שהתהפכו לו החיים.

יאנה ידעה לזהות את המבט הזה מבעד לשכבות.

היו לו שכבות של שרירים, ושכבות של ציניות, ושכבות של אדישות, ושכבות של הפרעות קשב,

ושכבות של ריטלין, ושכבות של עצב, שהכירה כל כך ופיתו אותה אליו..

לצידו פתאום הרגישה כמו בבית.

כבר המון שנים שלא הרגישה כמו בבית..

אבל איך תגרום לו לראות אותה מבעד לשכבות, כמו שהרגישה שרואה אותו?

"מטריושקה, מטריושקה... אתה רואה שאני רק מטריושקה? בוא תיגש, תנקוש, תקלף" -

קראה לעברו בלי קול, מהשולחן האחורי, ממנו התבוננה על עורפו שיעורים שלמים.

כבר לא ידעה איך להיחשף בעצמה, היו יותר מדי שכבות,

וזו יאנה הקטנה, הקטנטנה שבפנים שקוראת לו - לשניר הקטן שבפנים.

היא זיהתה אותו מבעד לשכבות שלו,

וידעה שיכול להיות להם טוב ביחד, מנחם.

כמעט שנה שלמה היא תקשרה איתו מרחוק, בתוך תוכה,

והיאנה הקטנה נרעדה מתחת לשכבות בכל פעם שמבטיהם נפגשו במקרה.

תהתה אם הוא שומע את נקישת העץ המתרגשת מבפנים.

תהתה האם היא מצליחה לחדור את כל המעטות וכל הכיסויים ולהגיע עד אליו..

ולא הייתה בטוחה.

החופש הגדול הלך והתקרב, ובאותה שנה הפחיד אותה נורא.

יאנה פחדה מהלבד הארוך הזה, ופחדה להתרחק ולאבד את שניר.

הרגישה אותו קרוב כל כך, אפילו שעוד לא ידע.

היא הרגישה איך הפחד והלבד והייאוש משקשקים את שכבות העץ שלה, ודוחפים אותה לעשות

צעדים שמעולם לא עשתה בעבר..

מה כבר יכולה להפסיד? הכל כך כל עלוב במילא..

מקסימום תגדל לה עוד שכבה.

והיא התיישבה לכתוב לשניר מכתב.

לא הייתה מסוגלת לדבר איתו ישר.. מטריושקות רגילות לעטוף את הדברים..

היא כתבה עליה ועל מה שמרגישה, וגם על מה שמזהה בו, מבעד לשכבות ומבעד לריסים.

והיא כתבה עוד ועוד, ובכל פיסקה הרגישה מטריושקה שהיא הולכת ומתקרבת עוד קצת ליאנה

הקטנה, הקטנטנה.

וזה נעם לה.

אולי יש בה משהו ביאנוצ'קה הזו, ששכחה כבר וששווה להיזכר בו?

את המכתב הגניבה לתיקו של שניר, בהפסקה האחרונה של היום האחרון של הלימודים.

היא חתמה את המכתב בכך שתחכה לו באותו הערב בחוף מציצים,

ושאם הבין על מה כתבה, מקווה כל כך שיבוא,

ווודאי יבין למה בחרה דווקא בחוף הזה,

כי אולי הגיע הזמן להציץ אחד לשני מתחת לשכבות..

וואו, כמה רחוק שייאוש יכול לדחוף ולגלגל מטריושקה אחת..

חששה מתגובתו, ועוד יותר חששה מכך שלא יגיב.

בערב הפחד כמעט ושיתק אותה, וחשבה לוותר.

מה הסיכוי שיגיע? מה הסיכוי שהבין?

אבל יאנה הצליחה לדחוף את הפחד פנימה, ולחכות בחוף בכל זאת.

אולי הגיע הזמן שהים, שאמא ואבא וסבתא הבטיחו לה כשבאה פה לארץ – יצדיק את קיומו..

והיא באה.

והוא בא.

הוא קרא, והוא הבין,

והיא הצליחה לגעת לו במקום בו הורים בשני בתים, ויועצות ומטפלים וכדורים רבים - נכשלו.

בשנירי הקטן, שרק רצה שמישהו יראה אותו מבעד לשרירים ולשקט ההודף,

ויושיט לו יד ויקרא לו אליו.

לפעמים גם למטריושקות מגיעים סופים טובים..

ובאותו הלילה בחוף, אחרי שעות ארוכות של קילופים והצצות,

אם מישהו עבר במקרה וראה אותם -

הוא יכל להבחין לצידה - בשורה של מטריושקות מסודרות מגדולה ועד קטנה,

ולצידו - בשכבות פרומות של שרירים, וציניות, ואדישות, והפרעות קשב, וריטלין, ועצב.

ובין השכבות האלה שכבו חבוקים שני ילדים קטנים, ממש קטנים, קטנטנים,

שסוף סוף ראו האחד את השני מבפנים,

ומצאו להם חיבוק מנחם בעולם.

יש לכם שאלה? שלחו לנו והכותבים שלנו יענו.

 

רוצים לדבר על זה בפורום? לחצו כאן