מחשבונים

מחשבון גדילה   מחשבון הריון
 

כתובת הדוא"ל שלכם:


הודעות אחרונות מהפורום

 

בלוג הורים > לכל הכתבות

גוני שמנמוני: סיפור חמוץ-מתוק על אכילה רגשית

מאת: מאיה פיינהולץ קליין | פורסם: 22/10/2014
גוני שמנמוני: סיפור חמוץ-מתוק על אכילה רגשית

לפניכם סיפור קצר ונוגע ללב, להורים ולילדים, על אכילה רגשית ועל התמודדותה של ילדה שמנה ומתוקה עם חוויות של דחייה

אמא של גוני לא מרשה לה לאכול ממתקים בבית ואף פעם לא קונה אותם הביתה. גוני, שכל כך אוהבת ממתקים וגם ממלחים (ככה קוראת בליבה בשם חיבה לחטיפים שאוהבת כל כך), מרגישה שהאוכל ממלא אותה ומנחם לה, איפה שריק ועצוב לה בבטן.
 
סיפור קצר, להורים ולילדים, על אכילה רגשית ועל התמודדותה של ילדה שמנה עם חווייה של דחיה. 
 
 
גוני אוהבת ימי הולדת ושקיות עם דברים טובים...
 
היא אוהבת שבשיעור חברה, ילדים וילדות מהכיתה מוציאים מתיקם חבילת הזמנות צבעוניות ומבריקות, ומתחילים לחלק אותן לילדים. 
 
כשגוני מקבלת הזמנה ליומולדת, בורח לה חיוך קטן, שהיא לא תמיד מצליחה לעצור, והיא אומרת תודה בשקט לילד היומולדת, ותודה חזק יותר בלב.
 
גוני אוהבת מסיבות יומולדת גדולות, כאלה של כל הכיתה.
 
היא לא אוהבת את המסיבות המצומצמות, שלפעמים מגלה שמתקיימות, כי אליהן היא אף פעם לא מוזמנת.
 
"גוני-שמנמוני" קוראים לה הילדים מאחורי הגב הרחב שלה, ולפעמים גם מלפניו.
 
כמו מכה חזקה בבטן הרכה. 
 
"גוני-שמנמוני, גוני-שמנמוני", הם שרים בהתרסה, והרוע הילדי הזה מטפטף משפתיהם, וצורב בה כוויות קטנות.
 
אמא אמרה לה פעם שילדים הם רעים, אבל לא אמרה באיזה גיל זה עובר להם, וגוני מחכה...
 
כשגוני מקבלת הזמנה ליומולדת, הראש שלה מתחיל לעבוד שעות נוספות, ואיתו גם בלוטות הרוק והקרקורים בבטן.
 
גוני מדמיינת את שולחן הממתקים שיקבל את פניה שם, והחיוך המתוק מבליח.
 
צלחות ערוכות של מיני חטיפים, וסוכריות גומי, עוגיות, וופלים ופטל. ובמרכז השולחן מתנוססת עוגת יומולדת מפוארת, שתחולק בסוף – כדי שיהיה למה לחכות. וגוני מחכה...
 
אמא של גוני לא מרשה לה לאכול ממתקים בבית, ואף פעם לא קונה אותם הביתה. 
 
וגוני כל כך אוהבת ממתקים, וגם ממלחים (ככה קוראת בליבה בשם חיבה לחטיפים שאוהבת כל כך), וכל דבר שממלא אותה ומנחם לה, איפה שריק ועצוב לה בבטן. 
 
אמא אומרת לה שממתקים זה משמין, ושהיא לא יכולה להרשות לעצמה להשמין עוד, שזה כבר לא הגיוני, ושהיא עושה לעצמה נזק. שאין להם במשפחה את הגנטיקה הזו (זו מילה קצת מסובכת, אבל נדמה לגוני שזה אומר שהיא השמנה היחידה במשפחה ושמתביישים בה בגלל זה), שהיא חייבת להפסיק, ושהיא תסבול מזה בהמשך (כאילו שהיא לא סובלת כבר עכשיו), ועוד ועוד משפטים על גבי משפטים, חמוצים וחריפים, שלפעמים גורמים לה להרגיש כאילו אמא שלה לא סובלת אותה כמו שהיא. 
 
ואז נהיה לה חמוץ בפה וחריף בבטן, והדבר היחיד שיכול להעלים את הטעמים האיומים האלה - זה עוד ממתק או ממלח. אבל לרוב אין כאלה בנמצא. 
 
כשהיא בבית היא מחטטת בארונות, מנסה למצוא אולי במקרה איזו חתיכת שוקולד נשכחת שאמא החביאה, להעביר את הטעם ולנחם, אבל לא מוצאת.
 
גם בקיוסק אסור לה לקנות ממתקים. 
 
היא אמנם מקבלת דמי כיס, אבל אמא אמרה לה במפורש שהם לא בשביל ממתקים, ושלא תבזבז את הזמן ואת הכסף שלה על שטויות ועל מזיקים כאלה, אחרת היא תפסיק לה את דמי הכיס. 
 
אבל זה מה שגוני הכי רוצה.
 
לפעמים היא לא מתאפקת, ולא ממש מקשיבה לאמא, ובדרך הביתה עוברת ליד הקיוסק, ואם נשאר לה עודף קטן מהדברים החשובים שקנתה בדמי הכיס, היא בודקת שאין מסביב מישהו שמכיר אותה, וקונה בכל זאת איזו סוכריית גומי מזמינה ומסוכרת, ודואגת לסיים אותה מהר-מהר, לפני שתגיע הביתה. 
 
מהר-מהר, אבל מתענגת על כל רגע. 
 
היא מרגישה את המתיקות מבפנים, והיא נדמית לה כמו חיבוק, וכמו טעם של אהבה, וזה נעים לה. וזה טעים לה. 
 
ורק סוכריות הגומי המזמינות והמזדמנות, נותנות לה את התחושה הזו, שאחרים לא טורחים לתת...
 
אבל כשמגיעה מסיבת יומולדת, אין לאמא הרבה מה להגיד.
 
גוני מציגה בגאווה את ההזמנה שחולקה לה, ואמא שמחה שלגוני יש בכל זאת חברים (אז מה אם כולם הוזמנו, ואם ילד היומולדת גם הוא קורא לה לפעמים "גוני-שמנמוני". הפעם הוא הזמין אותה וזה מה שחשוב..). ואמא לא יכולה למנוע ממנה ללכת, ולא יכולה למנוע ממנה לאכול מה וכמה שבא לה ביומולדת.
 
היא כמובן מנסה, ושולחת אותה עם הוראות הפעלה כמו – תשתי מים ולא פטל, אל תגזימי, תמלאי את הצלחת פעם אחת ודי, תזכרי כמה זה מזיק לך, דקה בפה - שנה על הירכיים, תדאגי לרקוד כדי לשרוף את מה שאכלת, וכאלה...
 
אבל לכבוד היומולדת גוני נותנת להוראות האלה להכנס מאוזן אחת ולצאת מהשניה, ומשתדלת שלא יכאיבו מדי בשניות שבהן הן עוד שוהות בראשה.
 
זו ההזדמנות שלה להנות! 
 
כאילו שהיא יכולה לסרב לפטל כשהוא שם מולה, או למלא את הצלחת רק פעם אחת מול כל השפע הזה על הצלחות הצבעוניות, וכאילו שאם תרצה לרקוד כדי לשרוף – יהיה לה עם מי...
 
קודם שיהיה, אחרי זה נדבר, אומרת גוני לעצמה בשניות האלה הכואבות.
 
אבל מיד אחריהן, היא מתאוששת, כשנזכרת בשולחן הערוך, שמצפה לה כמו שהיא מצפה לו.
 
היא לובשת את השמלה היפה שעוד עולה עליה, שאמא אוהבת כי היא "מטשטשת לה את הבטן" ויוצאת לכיוון היומולדת. 
 
גוני מוצאת לעצמה, בינות לילדים, לבלונים ולמוזיקה הרועשת, את העמדה הכי טובה ליד שולחן הממתקים. כזו חצי בצד, שיהיה לה קרוב ונגיש, אבל שלא ממש יבלוט לכולם כמה היא קרובה אליו. 
 
לא בא לה על "גוני-שמנמוני" היום ביום חגה...
 
זה אמנם לא היומולדת שלה, אבל גם עבורה זה מין סוג של חג.
 
ועל השולחן המבטיח והמקיים - צלחות ערוכות של מיני חטיפים, סוכריות גומי, עוגיות, וופלים ופטל, ובמרכז השולחן מתנוססת כתמיד עוגת יומולדת מפוארת, שתחולק בסוף – כדי שיהיה למה לחכות. 
 
וגוני מחכה, וחולקת את השעות הבאות עם הממתקים והממלחים, חבריה היחידים, שממתיקים ומנחמים אותה מבפנים, בלי תנאים, בלי הוראות ובלי ללעוג לה. 
 
היחידים, שמרגישה שמקבלים אותה באהבה כמו שהיא. 
 
הרבה גוני. 
 
גוני-טובוני, גוני-חכמוני, גוני-רגישוני, גוני-עצובוני...
 
ובימי הולדת ממש מוצלחים, מחלקים בסוף גם שקית הפתעות עם דברים טובים.
 
וגוני מחכה עד הסוף, כדי לא לפספס את השקית.
 
השקית שתלווה את גוני בדרכה הביתה, כדי שלא תחזור לבד, ותמתיק לה עוד כמה צעדים ורגעים, לפני שהחמוץ והחריף ישתלטו לה שוב על הנשמה ועל הפה...

יש לכם שאלה? שלחו לנו והכותבים שלנו יענו.

 

רוצים לדבר על זה בפורום? לחצו כאן