מחשבונים

מחשבון גדילה   מחשבון הריון
 

כתובת הדוא"ל שלכם:


הודעות אחרונות מהפורום

 

בלוג הורים > לכל הכתבות

לא קל להרגיע ילד כועס, אבל זה אפשרי

מאת: ליאת ציוני מורד | פורסם: 13/9/2014
לא קל להרגיע ילד כועס, אבל זה אפשרי

ליאת ציוני מורד מספרת על הדרך שלה להרגיע את ילדיה כאשר הם כועסים ועושים פרצופים. לדבריה אם אין קהל, אין הצגה ואין סיבה להעצים את הדרמה. היא גם מזכירה לא להתפשר על הגבולות שהצבתם, אבל גם לא לשכוח להישאר מבינים ואוהבים לאורך הדרך

"אני חייבת להתייעץ איתך", כך אמרה לי חברה טובה כשראתה אותי. הבת שלה פשוט מוציאה אותה מדעתה. זה קורה. בכל פעם בה היא לא מסכימה עם דבריה, הילדה צורחת על כולם, מסתובבת עצבנית במשך שעות, גורמת לכל דיירי הבית להיות עצבניים גם הם, בקיצור - חגיגה.
 

מצד אחד, יש דברים עליהם אי אפשר לוותר, מצד שני גם הוויכוחים הבלתי נגמרים האלה הם סיוט. אף אחד מאיתנו לא רוצה שכל השיח עם הילדים יהיה במסגרת מתן הוראות וויכוחים אינסופיים.
 

אני מכירה את התופעה הזו מקרוב, ממשפחתי שלי. היא באה לידי ביטוי בדרכים שונות בגיל שנתיים או בגיל שש, אבל ללא ספק הדרך בה הילדים מביעים תסכול כשהם לא מקבלים את מבוקשם - היא לא נעימה בלשון המעטה. הקטן שלי צועק ובוכה, אחיו הגדולים גם הם בוכים בזעם לעיתים, פונים לחדר אחר צועקים או שותקים. אז מה עושים? כמספר ההורים כך מספר התשובות, אני יכולה לספר רק מה עובד לי.
 

שניה לפני שאנחנו פונים אליהם בואו נודה בפני עצמנו - זה מבאס. כשבאמצע חופשה או בילוי הילד שלי, פתאום הוא עוטה פנים עצובות, מתכנס בצד ולא מוכן לשתף פעולה - זה מבאס. כשהוא מסכם את היום כיום רע, למרות כל מאמצנו להפוך אותו ליום נעים - זה מבאס. אז מה, אז מתבאסים. אם ננסה להתווכח אתו, להכריח אותו, להתחנן ולשכנע - זה ככל הנראה רק יעצים את הדרמה. אני תמיד בדעה שאם אין קהל אין הצגה.
 

אז אני ניגשת, שואלת, מחבקת רואה אם ניתן לעזור. אבל אם הילד שלי החליט שהוא לא אוהב את הים פתאום בהיותנו על החוף, אז אין מה לעשות. הוא חלק ממשפחה ואחד השיעורים החשובים שאני יכולה להעביר לו כאם, זו ההבנה שלא תמיד יעשו את מה שאני רוצה.
 

אני יכולה גם להביע אמפטיה לומר לו שצר לי שהוא מרגיש ככה, שחבל לי שהוא עצוב. הרי אפשר להבין לא? זה די מתסכל גם עבורנו כשקורה ההפך ממה שאנחנו רוצים. אז גם לו מותר להיות מתוסכל. על איך מותר להביע את התסכול זה כבר דיון אחר.
 

אני יכולה להבין שהילד כועס כי הוא לא יקבל טלפון, זה לא אומר שאני אתן לו אחד כשי לפצות אותו.
 

אין על מה לפצות. אני גם יכולה להציב גבול ברור למה הוא יכול לעשות עם התסכול ולא להסכים לצרחות, בעיטות, או השתלחות באחרים. את הגדולים אני שולחת לחדר להוציא את העצבים, את הקטן מושיבה לידי. נורא קשה להישאר רגועים וענייניים למול זה, אבל זה בדיוק מה שעושה את ההבדל. אני נשארת אוהבת ומבינה, רק לא מתפשרת על מילימטר ממה שהגדרתי לעצמי.
 

אני גם שואלת אותם איך הם מציעים לפתור את המצב. אם עכשיו אנחנו בים ולא נלך כרגע ואתה סובל מה אתה מציע? מה כן אפשר לעשות? אולי אם תשב לידי ואחבק אותך קצת זה יעזור? אולי ארטיק? אולי פשוט אתן לך להיות קצת עצוב?
 

אין נוסחת קסם אבל יש עקרונות שכמעט תמיד עובדים לי: לא לקחת ללב, להבין את התסכול ולבטא אותו, לשאול אותם מה הם מציעים ושוב ושוב ושוב להזכיר שאני אוהבת אותם בכל מצב. גם כשאני אומרת להם לא, גם כשהם כועסים.
 

זה מה שעובד לי, מוזמנים לשתף בתגובות מה עובד לכם...

יש לכם שאלה? שלחו לנו והכותבים שלנו יענו.

 

רוצים לדבר על זה בפורום? לחצו כאן