מחשבונים

מחשבון גדילה   מחשבון הריון
 

כתובת הדוא"ל שלכם:


הודעות אחרונות מהפורום

 

בלוג הורים > לכל הכתבות

ילד שלי, איך גדלת כל כך?

מאת: מערכת טיפת חלב ברשת | פורסם: 7/7/2014
ילד שלי, איך גדלת כל כך?

מסיבות הסיום מעוררות בהורים רבים התרגשות, אבל הן גם בעיקר מספקות לנו הזדמנות להתבונן בילדים, לחוש תדהמה מכמה הם גדלו -וגורמות לנו לרצות להיאחז בזיכרונות ובזמנים שכבר חלפו...

תמו מסיבות הסיום. מעבר להתרגשות הרבה שאני חווה בכל זנה באותן מסיבות, הן מעוררות בי גם הרבה מאוד פליאה. היינו במסיבה המושקעת של בני השני, שעולה בשנה הבאה לכיתה א, הסתכלתי עליו, על המקסים שלי עם החיוך הכובש, הכי גבוה בגן כמעט - ופשוט לא הבנתי איך זה קרה.
 
אני זוכרת בבהירות רבה את רגע לידתו (ואת השעות הארוכות שקדמו לה), זוכרת את רעמת התלתלים שהייתה מחממת לי את הצוואר כשהיה עובר לישון במיטה שלי בלילה, זוכרת שקרא למלפפון "פיפיפון", זוכרת איך הצחיק אותי במילותיו, איך שבר את היד... אני רק לא מבינה - איך זה עובר כל כך מהר? ולמרות שהייתי איתו ועם אחיו בכל שלבי גידולם - אני מוצאת את עצמי מסתכלת עליהם לעיתים ותמהה – האנשים הקטנים והמקסימים האלה – הם שלי? זה מה שנהיה מהיצורים הקטנים שבעטו לי בבטן? ואם אני עדיין זוכרת איך הרגישו הבעיטות שלהם בתוכי - מתי הם הספיקו לגדול ככה?
 
אני זוכרת שבתקופת ההריון, אמרתי לעצמי שטוב שהריון נמשך תשעה חודשים, כי כך יש זמן לעכל את העובדה שיש ילד בסופו. שטות מוחלטת. הילד עדיין היה נראה כהפתעה ועדיין לקח לי זמן להפנים שהוא באמת שלי. המסע הזה להפנמה בעצם לא נפסק. הוא כל פעם נראה אחרת וכל פעם אני שואלת את עצמי – באמת? שלי? איזה יופי.
 
אני חושבת שמה שהכי מטריד אותי הוא שאי אפשר לזכור כל רגע ורגע. לא אנחנו ולא הם. אני לא ממש זוכרת איך הם נראו כשהיו בני שלוש, או כל מסיבה ומסיבה, אני זוכרת אירועים שונים, תמונות מזכירות לי, אבל הייתי רוצה אחרת. אני רוצה לנצור כל רגע ורגע עם הקסם הזה שהוא הילדים שלי. הייתי רוצה זיכרון על בראשי שיזכור הכול תמיד, אבל אני יודעת שאין. 
 
מה שיש הוא מה שתלוי בי. הוא היכולת שלי להתרגש איתם מכל דבר, ליהנות ולתת תשומת לב.
 
הייתי פעם בהרצאה על שיפור הזיכרון. המנחה אמר שהמפתח העיקרי לזכור דברים הוא לעשות אותם בהנאה ובתשומת לב. אנחנו לא זוכרים, לדוגמה, איפה הנחנו את המפתחות, מכיוון שזו פעולה אוטומטית. אבל אם אנחנו רוצים לזכור אדם או חוויה - המפתח הוא בכוונה שלנו בביצוע הפעולה, בהנאה שלנו ממנה.
 
אז אני מתכוונת, מנסה לתייק לעצמי בזיכרון כל פרט ופרט, כל מסיבה, כל הברקה. מנסה להתרגש כל פעם מחדש ובעיקר להנות מהדרך. איכשהו יש לי הרגשה שתחושת הפליאה הזו תצוץ כל פעם מחדש אז אם אני נראית מנותקת זה לא כי משעמם לי, אני פשוט מנסה להבין איך הגענו לכאן כל כך מהר...

יש לכם שאלה? שלחו לנו והכותבים שלנו יענו.

 

רוצים לדבר על זה בפורום? לחצו כאן