מחשבונים

מחשבון גדילה   מחשבון הריון
 

כתובת הדוא"ל שלכם:


בלוג הורים > לכל הכתבות

אני מודה, מפחדת מהריון נוסף

מאת: ליאת ציוני מורד | פורסם: 12/3/2015
אני מודה, מפחדת מהריון נוסף

ככל שגיל האישה עולה, נושא ההריון הנוסף או הריון בכלל - ניצבים כפיל לבן בחדר בכל שיחה. ברוב המקרים, האישה עצמה פשוט חוששת להתמודד עם התשובה לשאלה ובעיקר עם הפחדים והחרדות המציפים כמעט כל אחת בתקופת ההריון

"אז מה החלטתם לגבי ילד נוסף?" כך קיבלה את פניי המזכירה של רופא הנשים שלי. מאחר ולא החלטתנו עדיין זה בדיוק מה שאמרתי לה. היא מיהרה להזכיר לי את גילי ושנמהר להחליט. אני מודה שלא הייתי ערוכה למתקפה. בוודאי שלא התכוונתי להסביר לה את מגוון השיקולים וההתלבטויות שלי. מה שכן, כאשה, הפתיע אותי ההיעדר המוחלט של אמפתיה, למה ככל שגיל האישה עולה, נושא ההריון הנוסף נוכח תמיד כפיל לבן בחדר, שאיש לא מדבר עליו. 
 
נשים מדברות על הקושי בהיריון, על המצב הכלכלי, על ההתארגנות הדרושה עם כל ילד נוסף במשפחה, שעות השינה המעטות או הפגיעה בזוגיות. אבל אני לא ממש רואה או שומעת רק מחברות קרובות את השיחה האמיתית שמתנהלת בפנים – את הפחד. 
 
אז אני מודה, אני מפחדת. בהיריון הראשון היו בי חששות בשליש הראשון, אבל היטבתי להתעלם מהן, לדבוק במחשבותיי החיוביות וליהנות מכל רגע של ההיריון - עד שהוא הסתיים בתחילת חודש שמיני, עם פג קטן ששקל 1.100 ק"ג. החודשיים בפגיה היו מנת מציאות ובכל זאת הייתי מספיק אופטימית להיכנס להריון שוב. הכל עבר מצוין, עד שבסקירה השנייה הרופא שערך אותה ראה ציסטות בגודל שהוא לא פגש מעולם והכריז בפנינו שמזל שבארץ ניתן להפסיק את ההיריו בכל שלב. הוא טעה כמובן, גם ההריון הזה הסתיים בשלום ובילד בריא שנולד במועד.

הרופא טעה אומנם, אבל מדד הפחד שלי שלי כבר נסק לממדים חדשים. בשלב הזה כבר הפסקתי לדפדף הלאה כתבות בעיתון שמספרות על לידות שהסתיימו רע, אומנם רק מה שרע מוצא את דרכו לעיתון ובכל זאת ההבנה שללדת ילד בריא זה לא ממש מובן מאליו כבר חלחלה היטב. או כמו שחברה סכמה את דעתה לגבי הריונות – תמיד יש משהו...

 
לא רוצה לדבר בכלל על ההיריון השלישי הנורא, שהסתיים בשבוע ה-20. אני גאה בעצמי שלמרות הפחד הגיע אחריו עוד הריון רגוע ורגיל, שהסתיים בנסיך הקטן והמהמם שלנו. אבל כל רגע ורגע מההריון הזה לווה בפחד. פיזי ממש. כל ביקור אצל הרופא לביקורת לווה בדפיקות לב מואצות, פנים אדומות. לילות של חוסר שינה, חלומות נוראיים ובעיקר שלא תטעו – חיוך על הפנים. דאגתי להודיע לכולם עד כמה אני רגועה, אופטימית ובטוחה שהכל יהיה בסדר. אני שקרנית מצוינת, רק לא לעצמי...
 
כל כתבה בעיתון, כל סטטיסיטקה שאני קוראת מזינה את הפחד שלי: אחז ההפלות לאחר מי שפיר, היחס בין גיל ההורים לאוטיזם, היולדת שמתה מתסחיף מי שפיר, זו עם התאומים והקרע ברחם, להמשיך? כי אני זוכרת כל כתבה, כל פוסט, כל תינוק שיצא מהפגיה פגוע וכל תינוק שלא. אני מודה, אני מפחדת.
 
אני אחוזת קנאה בנשים שמאמינות בכל לבן באלוהים, כי הרי כולם כבר יודעים - מי שמאמין לא מפחד. אני מאמינה, אבל לא עד כדי כך ואני בהחלט מפחדת. אולי כי בניגוד להרבה מקומות אחרים בחיינו, בהם יש לנו שליטה ויכולת השפעה - בהריון השליטה שלנו מצומצמת. אפשר לאכול טוב, לנוח, לקחת ויטמינים, לא לעשן - ובכל זאת משהו ישתבש. 
 
הסיבה שאני שוטחת את כל זה היא לא כדי להפחיד, אלא כדי לומר שמותר לחוש כך. זה לגיטימי לפחד, לומר את הדברים, לחלוק את החששות, להכניס את זה למערכת השיקולים - ולבחור. לא חייבים להתגבר, יש כל כך הרבה חזיתות בחיינו שמותר לנו לבחור באילו מהן להיאבק ובאילו לא. מותר לפעמים פשוט לפחד. 

יש לכם שאלה? שלחו לנו והכותבים שלנו יענו.

 

רוצים לדבר על זה בפורום? לחצו כאן