מחשבונים

מחשבון גדילה   מחשבון הריון
 

כתובת הדוא"ל שלכם:


בלוג הורים > לכל הכתבות

מה עושים כשימי הזיכרון מעוררים בילדים פחדים?

מאת: ליאת ציוני מורד | פורסם: 3/5/2017
מה עושים כשימי הזיכרון מעוררים בילדים פחדים?

ימי הזיכרון מעלים בילדי ישראל הרבה חששות, שאלות ותהיות. מה עושים כשהילד חושש שגרמנים ייכנסו מהחלון? לא רוצה לנסוע ליוון כי אולי יש שם אנטישמיים ובעיקר מטיל ספק בקיומו של אלוהים, המאפשר לדבריו לכל הדברים הרעים לקרות

בכל שנה, בארבע-חמש שנים האחרונות, זה חוזר על עצמו. אני קוראת לתקופה הזו תקופת הפחד הגדולה. 

השבוע לפני יום השואה והשבוע לפני יום הזיכרון, הם מצבור עצב ופחד תהומי שגורם לילד הגדול, הרגיש והמתוק שלי - לחרדות קיומיות. היום הוא בכיתה ב' אז יש לו אוצר מילים גדול יותר כדי לתאר את הפחד ולשאול את השאלות, אבל גם בגן זה היה. הוא נהג לפרוץ בבכי פתאומי ולא מוסבר ולאחר שכנועים ארוכים היה מסביר שהוא מפחד שהגרמנים יבואו, או הערבים, או שניהם.

ככל שהוא מתבגר השאלות שלו נהיות יותר לוגיות וזה נהיה הרבה יותר מאתגר עבורי לספק לו תשובות מספקות והולמות. "הם כמעט הרגו את כולנו" הוא טוען על הגרמנים או שואל "מה ימנע מזה לקרות שוב?" אז אני עונה לו שיש לנו מדינה יהודית והוא עונה לי בכך שאנחנו מדינה קטנה ויש המון ערבים מסביב והם כולם שונאים אותנו. הוא צודק. הפחד שלו אינו תלוש מהמציאות. הוא טוען שיש אנטישמים גם היום. הוא צודק. ששונאים אותנו, הוא צודק. שמאז מצרים ופרעה תמיד מנסים להשמיד אותנו ומה אם בסוף יצליחו? והוא מוודא שהחלונות בבית סגורים, שלא ייכנס ערבי או נאצי ויהרוג אותנו בשנתנו, והוא בודק האם ביוון אליה אנו רוצים ליסוע בקיץ יש אנטישמים. הוא גם מתחקר אותי על מצב הצבא, מספר החיילים ולא מבין איך זה שיש לנו כל כך מעט חיילים ועדיין לא חיסלו אותנו. אפילו יש לו תשובה על המענה שלי בנוגע ליתרון הטכנולוגי שלנו, "באמת אמא, את הרי יודעת שהכל היום אפשר למצוא בגוגל". השנה הוא גם הוסיף את אלוהים למשוואה, לא ברור לו איך זה יכול להיות שיש אלוהים, כי אם היה אלוהים הוא לא היה נותן לשואה לקרות.

 
לבי נחמץ עם כל שאלה שלו, אני רואה לו את הפחד והחשש בעיניים, מנגבת את הדמעות שלו ומבינה ללבו כל כך. חלק גדול מהסיבה שאנו כמבוגרים לא חיים את הפחדים האלה כל הזמן, היא ללא ספק יכולתנו להדחיק, להכחיש, להכניס אותם למגירה ולטרוק אותה חזק אל מול פני המציאות.

אבל אני לא יכולה ללמד את הילד שלי דבר על הדחקה, אני גם לא בטוחה שאני רוצה. אז אני בוחרת, כמו בהרבה תחומים אחרים, להראות לו את הצד הטוב שבכל דבר נורא: מסבירה לו שאולי יש אלוהים כי הנה עובדה שהעם היהודי למרות הכל שרד. שמדינה יהודית וצבא יהודי הם אכן משהו שלא היה לפני 70 שנה שאז לא היה להם לאן לברוח. שאנחנו אנשים שונים מהאנשים שחיו בשואה כי אנחנו חושבים אחרת, חיים אחרת, לא מיעוט. שנכון, יש ערבים מסביב, יש סכנה מתמדת אבל גם כשהיינו מעטים יותר ומפותחים פחות הצלחנו לעמוד בכך, ניצחנו במלחמות. שלא כל ערבי רוצה להרוג אותנו, שממש כמוהו יש ילד אחר במקום אחר שרק רוצה ללכת לבית ספר.

בעיקר אני מנסה להעביר לו לו שני מסרים:

הראשון הוא שזה בסדר לפחד. מותר. מותר לשאול שאלות, לבדוק, לחשוב, ולמצוא ביחד דרכים להתגבר. אני מחבקת אותו חזק ומנשקת. המסר השני שאני מלמדת אותו הוא שאנחנו יותר מסך רודפינו. שהסיפור שלנו לא מוגדר רק מכך שקמו עלינו לכלותנו. שישי לנו זכות על הארץ הזו שנובעת מהסטוריה של עשייה, בנייה, חיים. אנחנו לא מוגדרים על ידי רוצחינו ושונאינו אלא על ידי מעשינו, חלומותינו. שהילד מהשואה נהיה לרב ראשי, לשר בממשלה. שאחרי שלחמת במלחמה או ישבת במקלט אתה גם יכול להיות מדען, ספר, זוכה פרס נובל. זה בידינו אם נראה עצמנו כמיעוט נבחר או עם נרדף, אם ניתן לחושך לבלוע אותנו, או נהיה לוחמי אור. אני די בטוחה שהוא עוד לא הבין מה אני רוצה ממנו השנה, אבל ככל הנראה אנחנו נמשיך בדיון הזה גם בשנה הבאה ואני מקווה שלאט לאט הפחד ירד והאור יתחזק.

יש לכם שאלה? שלחו לנו והכותבים שלנו יענו.

 

רוצים לדבר על זה בפורום? לחצו כאן