מחשבונים

מחשבון גדילה   מחשבון הריון
 

כתובת הדוא"ל שלכם:


הודעות אחרונות מהפורום

 

בלוג הורים > לכל הכתבות

הייאוש של הבוקר מתחיל בתוכנו

מאת: ליאת ציוני מורד | פורסם: 13/4/2014
הייאוש של הבוקר מתחיל בתוכנו

בוקר של אמא יכול להתחיל בצעקות, בכי ואי שפיות זמנית - וגם יכול להפתח עם חיוך גדול ונשיקות. הכל תלוי בנו

אני זוכרת את הבוקר בו צלצלתי בוכה לחברה טובה מרוב ייאוש. הילד שלי בכה כשהערתי אותו, צרח כשהלבשתי אותו, זרק עליי את ארוחת הבוקר, גרם לי לחוש מיואשת עד דמעות. ואז עוד הייתי רק עם ילד אחד ועוד הייתה לי שקית הפתעות שכל יום הילד קיבל ממנה הפתעה. נזכרתי בזה השבוע, כשיצאתי בנחת מהבית, אחרי ששלושתם התעוררו, אכלו התלבשו, פוזרו - ואני הספקתי להתאפר, להתארגן לשתות קפה  ולקרוא עיתון. נשמע כמו חזון אחרית הימים, בפועל הייתי צריכה לסבול די הרבה בקרים, לנסות כך ואחרת עד שהגענו למצב בו רוב הבקרים הם כאלה שנעים לי להמשיך מהם את שגרת יומי.
 
ניסיתי לחשוב לעצמי מה הזיז את הענן וחשף בפניי את קרני השמש. זה שהם קצת גדלו בטוח עזר לי. גם שגרה שחוזרת על עצמה וידועה מראש מסייעת. אבל אם אני רוצה להיות כנה עם עצמי, ברור לי שהדבר היחיד שממש השתנה לאורך השנים זה אני.

היו ימים שבהם התעוררתי בלחץ, זירזתי את כולם מהרגע שפקחו את העיניים, הסתכלתי על השעון וחשבתי את הפקקים לאחור וראיתי את עצמי עומדת בדרך 10 דקות נוספות על כל דקת עיכוב ביציאה. היה זה איינשטיין שהגדיר מצב של אי שפיות: לעשות אותו הדבר שוב ושוב ולצפות לתוצאות שונות. אז אומנם חשתי שאני על גבול האי השפיות בקרים מסוימים אבל עצרתי בזמן...

 
זה התחיל בזה שהבנתי שבין אם אני לחוצה ובין אם אני לא – בסוף נצא מהבית בדיוק באותה השעה. המשיך בכך שהחלטתי לקום מוקדם יותר. ממש מוקדם יותר. שאוכל להתארגן לפני שהם קמים. לפעמים אפילו קפה ועיתון לבד בשקט. גיליתי שהרבה יותר קל להזיז אותם לפעולה אם אני משקיעה חמש דקות על השעון בלנשק וללטף אותם כשהם מתעוררים, בלעשות להם נעים בגב. גם עם הקטנצ'יק. כשאני מחייכת הם מחייכים אליי בחזרה. גם אם הם קמו הפוכים. וכשאני משחררת - הם לוקחים אחריות. אני יורדת למטה, מסתבר שהם ירדו אחריי כמו ברווזונים קטנים גם בלי שאמצא את עצמי צורחת עליהם "נו כבר", בלי שהם יצעקו אחד על השני לצחצח שיניים. שהם ינעלו לקטנצ'יק נעליים. ככל שאני מצליחה לשתוק יותר בבוקר הוא נראה יותר טוב.

כשהגדול היה קטן הוא היה מעיר אותנו בחמש בבוקר ושואל מי לוקח אותו היום, מי מחזיר אותו, מה קורה. למדתי לומר להם בערב מה מתוכנן מחר, ושוב בבוקר. בעיקר למדתי לקחת אוויר. לתפוס את עצמי שנייה לפני שאני יוצאת משליטה ולהזכיר לעצמי שהכל בסדר, הם רק ילדים ואני המבוגר האחראי. אני אקבע איך הבוקר הזה יראה ואני בוחרת שהם יצאו מהבית עם נשיקה וחיוך. זה לא תמיד מצליח לי, אבל ככל שאני מדברת יותר אליי ופחות אליהם - זה עובד טוב יותר.

 
אין פה איזו אמת גדולה או בשורה לאומה, רק התבגרות שלי כאמא שכל ילד מצליח לתת לה עוד שיעור בנושא סבלנות ובאיך כל דבר עובד טוב יותר כשנגשים אליו באהבה.  
 

יש לכם שאלה? שלחו לנו והכותבים שלנו יענו.

 

רוצים לדבר על זה בפורום? לחצו כאן