מחשבונים

מחשבון גדילה   מחשבון הריון
 

כתובת הדוא"ל שלכם:


בלוג הורים > לכל הכתבות

האם את מרגישה אשמה כשהילד לא אוכל?

מאת: ליאת ציוני מורד | פורסם: 11/2/2014
האם את מרגישה אשמה כשהילד לא אוכל?

כשהילד יורד מאחוזון 50 לאחוזון 3, קשה שלא לשאול את עצמנו איפה טעינו. מאותה נקודה אפשר להעניש את עצמנו ואת הילד ואפשר גם פשוט לנשום עמוק, להציב מטרות ולהמשיך ליהנות

אם יש דבר אחד שגם בילד השלישי ממש קשה לי להתגבר עליו, הם רגשי האשמה. מה שמפתיע אותי זו העובדה שהם תוקפים אותי כל פעם במקום אחר. אני הרי יודעת, רגשי אשמה לא יקדמו אותי בדבר ובכל זאת, לעיתים אני נכנעת ובמאבק בין הלוגיקה והרגש - הרגש לוקח.
 
הפעם זה קרה בעקבות ביקור בטיפת חלב. מסתבר שהקטנצ'יק שלי, ממש קטן. הוא כל כך קטן שהוא ירד בעקומת הגדילה מהאחוזון ה-50 שבו התחיל את חייו לאחוזון 3.
 
וזה לא שהייתה אצבע מאשימה כלפיי, רק מילים טובות יש לי לומר על אחות טיפת חלב שביררה לעומק מה הוא אוכל, האם יכולות להיו סיבות לירידה הזו, המליצה בעניניות על רופאה ותוספים וגבינות שמנות. הכל מקצועי וענייני - פרט למחשבה שעברה לי בראש ללא הפסקה: "האם הוא לא אוכל מספיק כי אני לא אמא מספיק טובה?".
 
אני לא יודעת ולא רוצה להכריח את הילדים שלי לאכול. אני לא רצה אחרי הילדים ברחבי הבית עם אוכל. בעיניי כשהם יהיו רעבים הם יאכלו. לא חייבים אם לא רוצים. אין אצלי מצב בו הם לא יקבלו קינוח אם הם לא אכלו ארוחת ערב, אבל איך אני יכולה לכפות על ילדים לאכול אם אינם רעבים?
 
הלוגיקה הזו עבדה לי מצוין עם הגדולים, אבל מסתבר שלא תמיד כך. הקטן שלי אוכל די טוב בגן. הגננת מאכילה אותו, הוא יושב בנחת עם הילדים האחרים, רגיל לגמרי. בבית לעומת זאת הוא יושב לשלוש דקות מדודות, רוצה לאכול רק בעצמו, טועם אולי שני ביסים מכל דבר ומעיף את השאר על סביבתו. יכול לא לאכול דבר שעות וגם אז לסרב. אני מוכרחה להודות באמת -  כשהילד שלי איתי הוא אוכל פחות טוב. וכדי לא להפוך את האוכל למאבק או לעמדת כוח - אני משחררת. אז תאכל כמה ביסים, בסדר, תשלים עם מטרנה אחר כך וככל שתגדל זה ישתפר. הייתי די שלמה עם הלוגיקה שלי, עד לביקור האחרון בטיפת חלב. במבחן התוצאה, ההיגיון שלי לא עבד.
 
למשך יומיים שלמים נהייתי אמא לחוצה שרגשי האשמה מנהלים אותה. רדפתי אחריו ברחבי הבית עם כפית גבינת שמנת 30%, התווכחתי איתו כאילו הוא אדם מבוגר כשסירב לאכול, צעקתי, נהייתי חסרת סבלנות והתכוננות לארוחת הערב הפכה להכנה ליציאה לקרב. ביום השלישי תפסתי את עצמי, לקחתי נשימה עמוקה, הסתכלתי על הילדים המקסימים שלי כשהם שיחקו יחד ברגע נדיר של הרמוניה - וחייכתי.
 
הבנתי שהכל בסדר. יש בעיה ופשוט צריך לפתור אותה. אין קרב והעולם לא נחרב. אז ערכנו לו בדיקות דם, אני מוסיפה לו תוספת קלורית למטרנה, אני ממשיכה לעקוב אחר המשקל ולהוסיף שמן וגבינה שמנה היכן שניתן. אני אפילו אקבע תור להומאופת האהוב עלי, כדי שייתן לו תוספים יוצרי תיאבון. גם אתייעץ עם דיאטנית. אבל, וזה הכי חשוב, אני לא אבזבז את הזמן ואזניח את הילד שלי בעודי שקועה בעצמי.

להרגיש אשמה לא עושה אותי יעילה יותר או אמא טובה יותר. אני מעדיפה לקחת אחריות במקום. לנהל את המצב כמו שאני יודעת לנהל כל דבר: עם רשימת מטלות ברורה והצבת מטרות יעד. היתרון בילד שלישי הוא שסבב רגשי האשמה הנוכחי לקח לי הרבה פחות זמן מאשר הסבבים הקודמים עם האחים שלו. אבל החסרון הברור לעין - הוא שייקח לי הרבה יותר זמן ככל הנראה לחנך אותו להרגלי אכילה, שינה והתנהלות בכלל וזה בסדר. אני אמא מספיק טובה כמו שאני, אחרת אין הסבר אחר לכך שיצאו לי שלושה מוסקיטרים מקסימים ואוהבים שכאלה. 

יש לכם שאלה? שלחו לנו והכותבים שלנו יענו.

 

רוצים לדבר על זה בפורום? לחצו כאן