מחשבונים

מחשבון גדילה   מחשבון הריון
 

כתובת הדוא"ל שלכם:


תינוקות > גידול פגים

לידת פג: העובדות הקשות שכמעט ולא מדברים עליהן

מאת: ליאת ציוני מורד | פורסם: 17/11/2015
לידת פג: העובדות הקשות שכמעט ולא מדברים עליהן

בכל שנה מציינים את שבוע הפג בישראל, אבל מאחורי כל המספרים, האחוזים והנתונים הקרים - מסתתרים גם סיפורים קשים ומרגשים שאיש לא יכול באמת להבין אם לא חווה את זה על בשרו

חבילת סוכר שוקלת קילו - 1000 גרם. דור, בני בכורי שקל רק 150 גרם יותר כשיצא לאוויר העולם.
 
לפני כשבוע צוין שבוע הפג בישראל, דברו על הרבה נתונים ומספרים: כמה אחיות כמה אחוזי תמותה מה התקציבים ועוד. מה שאני לא מצאתי בכל הכתבות זה מידע אודות היכולת להסביר למי שלא חווה שעות בפגיה מהי המשמעות האמיתית של לידת פג.
 
למען האמת, עד שלא הייתי שם בעצמי - לא ממש הבנתי. אז תינוק נולד קצת קודם, יופי פחות זמן לסחוב. אז הוא קצת באינקובטור ויוצא הביתה. אמרו זאת חכמים לפני "דברים שרואים מכאן, לא רואים משם".
 
הריון שמסתיים מוקדם מהצפוי הוא הלם שלוקח זמן לעכל אותו. יום אחד אני הולכת לעבודה עם בגדי הריון מחויכת ויום אחרי לחץ, ניתוח קיסרי וילד שנולד לו ככה פתאום, לפני הזמן. ילד קטן, עם ראש גדול שנראה כמו עובר ואני מפחדת אפילו לגעת בו שלא ישבר.
 
ולעיתים קרובות התינוק הקטן הזה יוצא מהחמימות והאהבה של הרחם לאינסוף צינורות שמנשימים אותו, מזינים אותו, דוקרים אותו מפה, מכאיבים לו שם.
 
החוויה שהכי זכורה לי היא תחושת חוסר האונים."מה אני יכולה לעשות בשבילו?" שאלתי. לא הרבה. לשאוב לו חלב. להיות איתו. להתפלל.
 
לא הבנתי ברגע הראשון  שכל יום הוא מאבק חדש. שלא בטוח שהתינוק הקטן שלי ישרוד את זה. שהוא לא צריך רק לגדול באינקובטור אלא לשרוד את כל הזיהומים - אלו שבחוץ ואלו שבפנים.
 
אני זוכרת שדור קיבל זיהום במעיים, שאופייני לפגים. שאלתי את הרופאה המטפלת מה זה אומר והיא ענתה לי "פעם רוב הפגים היו מתים מזה, היום זה כבר הרבה יותר טוב".
 
מהמספרים לא מבינים איך זה להיות הורה שיושב ליד האינקובטור והמוניטור מתחיל לצפצף והחמצן בדם יורד. מהמספרים לא מבינים שעליה ב-20 גרם היא אושר גדול, שירידה של עשרה גרם היא סיבה לייאוש, לפחד נוראי, לדחיית החלום של להגיע הביתה עם הילד שילדתי. כל כך בסיסי. כל כך לא מובן מאליו.
 
ועדיין לא הבנתי שאני אמא אבל הפנמתי מהר מאוד מה הם רגשי אשמה. כל הורה היושב ליד האינקובטור שאל את עצמו "מה עשיתי שהוביל לזה? עבדתי קשה מידי? לא אכלתי טוב? ולמה מי שמשלם את המחיר זה היצור הקטן והשביר הזה?".
 
קשה להסתכל קדימה במצב הזה וכל כך מפחיד להיכנס למחלקה, בכל בוקר, לשאול בחיל ורעדה את הרופאה מה שלומו ולקוות שתחייך בחזרה.
 
וככל שרוצים לצאת משם הפחד בלצאת הביתה הוא משתק. ואם הילד יפסיק לנשום? מה אם יעלה לו החום? מה יקרה אם לא יאכל? יקיא? אנחנו חזרנו אחרי יומיים בבית לפגיה בעקבות זיהום חוזר במעיים. מודה שפה נשברתי. שלושה ימים לא הפסקתי לבכות. תחושה של אסיר שמקבל חנינה ואז אומרים לו: סליחה, טעות.
 
וזה גם לא שכמשתחררים הביתה הכל נשכח. פג שנולד נשאר במעקב של משקל, התפתחות, לפעמים ריאות, גסטרו, עיניים, שמיעה ועוד. מזל שאני מנהלת פרויקטים, אחרת לא ברור איך הייתי מצליחה לנהל את כמות התורים, הניתוחים, הביקורות וטפסי ה-17 שהרכיבו את שגרת יומנו בשנה הראשונה לחייו.
 
היום אני יודעת לומר שהתמזל מזלנו. אני מודה לאלוהים בכל יום שדור שרד את הפגיה, יצא ללא פגיעות ושהפגיה הפכה לזיכרון רחוק ונשכח. אני מודה לאלוהים בכל יום על החברים שעטפו אותנו, המשפחה, הצוות המדהים שליווה אותנו ועל זה שהיה לנו אחד את השני.
 
1150 גרם של אושר הגיחו לעולם שלי לפני שמונה שנים, וכשהוא שכב באינקובטור מחובר לצינורות הבטחתי לו שכל עוד ייתן לי אנשק כל אצבע, אלטף כל פצע, אחבק אותו עד אינסוף ואודה על קיומו בכל רגע אפשרי. בינתיים הוא עדיין נותן לי (רק לא ליד חברים).

יש לכם שאלה? שלחו לנו והכותבים שלנו יענו.

 

רוצים לדבר על זה בפורום? לחצו כאן