מחשבונים

מחשבון גדילה   מחשבון הריון
 

כתובת הדוא"ל שלכם:


הודעות אחרונות מהפורום

 

בלוג הורים > לכל הכתבות

על החיים ועל המוות

מאת: ליאת ציוני מורד | פורסם: 23/11/2013
על החיים ועל המוות

המוות הוא חלק בלתי נפרד מהחיים, אבל ילדים ומבוגרים כאחד מתקשים מאוד לעכל ולהבין אותו. באופן מפתיע, דווקא הקטנים מוצאים דרכים משלהם לקבל אותו ולחיות עמו בשלווה

"אמא, כשאני אהיה זקן את תהיי מתה?" כך פתח בן השש שלי את דלת הרכב, כשבאתי לאסוף אותו מהצהרון. "אההה...ככל הנראה כן" עניתי. הזאטוט פרץ בזעקה קורעת לב "לא!!!!!" ובבכי עז שנרגע רק כעבור דקות ארוכות.

זה לא הדיון הראשון שאני מנהלת עם ילדיי על אחריתנו ותכליתנו בעולם הזה וכל אחד מהם מוטרד מדברים שונים: הבכור היה הרבה יותר מוטרד מעצם מותו שלו, האמצעי הוטרד יותר ממותי שלי.

הבכור נהג לפרוץ בבכי בפתאומיות באמצע משחק או צפייה בטלויזיה "אני לא רוצה למות! אני לא רוצה לא להיות יותר בעולם הזה!". תמיד מדהים בעיניי איך הפחדים הכי עמוקים, שאני לא מעיזה לדון עליהם ביני לביני, משתקפים בילדיי ולא מותירים לי את האפשרות אלא להתמודד איתם.

דין קונץ בספרו "הבעל" אומר ש"אדם מתחיל למות ברגע לידתו. רוב האנשים חיים תוך הכחשת חיזורו הסבלני של המוות עד שהם ערים לו פתאום", לכי תסבירי לילד בן שמונה מהי הכחשה כמנגנון הישרדותי הכרחי.

אבל בכל זאת ניסיתי. בתחילה ניסיתי לחבק אותו ולהמנע מהדיון "יש עוד שנים רבות לפנינו למה לדאוג מעכשיו? נערוך את הדיון שנית כשתהיה ממש זקן". כמובן שהילד סתר אותי בשתי שניות ואמר "באמת אמא, את יודעת שיש מחלות ומלחמות ותאונות ולא רק אנשים זקנים מתים נכון?" מצער, אבל נכון.

או אז החלטתי לתקוף חזיתית ושטחתי בפניו את הגישות השונות למוות.דיברנו על גן עדן (וכמובן שהוא העלה את עצם קיומו של הגיהנום) ניסיתי לתאר תמונה אידיאלית והילד היה עסוק בבעיות טכניות, כמו איך יהיה מקום לכולם ואם הסבא שמעולם לא פגש יזהה אותו.

אחר כך עברתי לעסוק בגלגולי נשמות. הסברתי לו שיש מאמינים רבים, המדברים על קיומה של הנשמה ושאנו לא נעלמים רק משנים צורה. איכשהו ההסבר הזה הניח את דעתו, אם כי גרר גם כמה תיאוריות קונספירציה, שהמשעשעת מכולן הייתה המסקנה שהוא בטוח היה פעם דינוזאור.

הדיון עלה פעמים רבות, באופן טבעי, בימי זיכרון, בהם הילדים מקבלים מנת מציאות כואבת במיוחד ומרגישים שהעולם מסביבם אינו מקום בטוח. הכי הייתי רוצה לשקר להם, לצייר להם עולם בצבעי פסטל רכים, נטול דאגות. בעיני אחד הקטעים הקשים ביותר בלהיות אמא, הוא ההבנה שאין לי את היכולת הזו וכל מה שאני יכולה לעשות זה לנסות לשפר את העולם הזה עבורם.

ואני מתלבטת עם עצמי, במה אני בעצם מאמינה והאמת היא שאין לי מושג. הגעתי למסקנה שזה לא משנה לי. העתיד יקרה בין אם אדאג בנוגע אליו או לא ומה שאני עושה ברגע זה הוא מה שמשנה.

כבר היייתי צריכה להבין שכל מחשבה שלי יוצאת בסופו של דבר ומחלחלת לילדיי, בדיוק כפי שטיפת גשם תחלחל באדמה סופגת. הדיון עם בן השש הסתיים בעזרתו האדיבה של אחיו הבכור שאמר לו "די, זה מאוד מלחיץ אותי לדבר על המוות וגם אין טעם. את מה שהיה בעבר כבר אי אפשר לשנות ומה ואת מה שיהיה בעתיד אף אחד לא יודע, אז בוא נתרכז בהווה ונדבר על משהו אחר".

לא יכולתי לומר זאת טוב יותר בעצמי ואיכשהו בשביל בן השש זה הספיק והם עברו לדבר על בובספוג.

רק דבר אחד לא ברור לי – למה אף אחד מהדיונים האלה אינו מתרחש  עם אבא שלהם?

יש לכם שאלה? שלחו לנו והכותבים שלנו יענו.

 

רוצים לדבר על זה בפורום? לחצו כאן