מחשבונים

מחשבון גדילה   מחשבון הריון
 

כתובת הדוא"ל שלכם:


תינוקות > גידול פגים

אבא גאה: בלוג מרגש המתעד את מסעם של זוג הורים טריים

מאת: אבא גאה | פורסם: 24/11/2010
אבא גאה: בלוג מרגש המתעד את מסעם של זוג הורים טריים

הדרך להורות רצופה עבור זוגות רבים ברגעים קשים ומרגשים. זוג הורים, השוהים בימים אלה בהודו עם התאומים הקטנים שנולדו להם בשבוע ה-30 באמצעות אם פונדקאית, משתפים אתכם בסיפורם בבלוג חדש על חיים חדשים. החלק הראשון

מומביי - איזה מקום מוזר להתחיל בו חיים חדשים. זה לא שעברתי להודו, החיים החדשים עליהם אני מדבר הם של התאומים שלנו. 

 
התאומים שלנו נולדו מוקדם מאוד מהצפוי. בשבוע ה-30 התבשרנו כי הפונדקאית שלנו נכנסת לניתוח קיסרי. אנחנו, שהיינו כבר מוכנים להתקלח ולישון לאחר יום ארוך הספקנו לבקר באותו היום בכותל. ביקשנו מאלוהים לשמור על התאומים האלה בבטן עוד קצת. רשמנו לו בפתק שידאג לכך שיתבשלו, ישמינו, יחכו בסבלנות ושלא יזדרזו לצאת לעולם. ניסיתי לשים את הפתק על האבן הכי גבוהה בכותל, אך בכל פעם שניסיתי לדחוף אותו בין האבנים הפתק נפל... לבסוף התייאשתי ודחפתי אותו בין שאר הפתקים. אלוהים כנראה לא הספיק לקרוא את הפתק שלי.
 
אז אלוהים כנראה רצה אחרת ואנחנו קיבלנו טלפון מהסוכנות שמטפלת בנו, שכדאי שנזיז את הטיסה כמה שיותר מהר כי התאומים אמורים להיוולד בכל רגע. קשה לתאר את מה שעבר לנו בראש באותו הרגע. "יו אלוהים! זה קורה! למה כל כך מוקדם? בבקשה שיצאו חיים ובריאים" כל המשפטים האלה יצאו מעורבים עם הרבה "אלוהים ישמור" ו"בעזרת השם" ואנחנו אפילו לא דתיים. 
 
זו הייתה השעה ארוכה בחיי. אני זוכר שהספקתי לריב עם בן זוגי, הספקתי גם להשלים בין בן זוגי לחמותי (או יותר נכון להגיד להם שזה לא הזמן לצעקות), הספקתי לנקות את הקרוקס המטונפות, התקשרתי לאל-על לבדוק מתי הטיסה הבאה ולארוז רק חצי מזוודה (אחרי הכל יש גבול למה בן אדם יכול להספיק בשעה).
 
ואז הגיע ההודעה: בן ובת יצאו לאוויר העולם במשקל של  ק"ג 1.600 ו-1.500 ק"ג בהתאמה. הכל נשכח באותו הרגע ואושר, בדמותן של דמעות, שטף את עינינו. אך בתוך כל האושר הגדול הסתתרה גם  הרבה דאגה. לאן ממשיכים מכאן? מסתבר שכל הדרכים מובילות למומביי...
 
הודו: מציאות קשה ואחרת בדרך לחיים חדשים
 
נשארנו ערים עד 2 בלילה ונסענו לשדה התעופה עם שתי מזוודות ענקיות, שתי טרולי קטנות ושני סל-קלים. מעתה הכל זוגות זוגות, ממש כמו תיבת נוח. הטיסה למומביי הייתה חצי ריקה וניתנה לנו האפשרות לישון בעודנו מתפרסים במטוס על שלושה מושבים. לרוב אני לא ישן בטיסות, אף פעם לא מצליח להירדם, אבל הפעם כנראה שגם הטבע עשה את שלו, והכריח אותי לנום קצת. בכל זאת עבר עליי יום לא פשוט, פיזית, נפשית ורוחנית וזה עוד כלום לעומת מה שציפה לי. כשהתעוררתי מהתנומה, גיליתי שפספסתי את האוכל. אז הלכתי להתחנף לדיילת והסברתי לה "יום קשה עבר עליי, נולדו לנו תאומים". היא חייכה, אמרה המון מזל טוב, אך האינפורמציה לא באמת עניינה אותה. היא נתנה לי את החמגשית שלי וחזרה לענייניה. 
 
זה מדהים, אבל ריח האורנים של הודו מתחיל לתקוף בגובה של 1000 מטר מעל פני האדמה. הנחיתה בשדה התעופה נתנה לנו כבר טעימה קטנה מהבאות: בעת הנחיתה ניתן היה לראות צלע הר ועליו קומות על גבי קומות של פחונים. "אללה יסטור!" אמרתי לבן זוגי "איך הם חיים?" 
 
ראש השנה ההודי, אשר נקרא DIWALI, חל השנה ב-5.11, התאריך בו נחתנו במומביי שהוא גם התאריך בו נולדו התאומים (ראיתם מה זה? כבר יש לנו יש לנו מה לספר להם). ייאמר לזכותם של ההודים, או שמא זה לזכות החג שלהם, שלא היו הרבה אנשים בשדה התעופה ויצאנו ממנו די בקלות. הריח של הודו תקף אותנו ביציאה מהשדה  והדרך אל המלון הייתה פשוט איומה. זו הפעם הראשונה שנחשפנו לנהיגה בהודו, פתאום הנהיגה הישראלית נראית כל כך תרבותית ומנומסת. בכביש של שני נתיבים עומדים להם שמונה נתיבים של מכוניות. אנחנו רגילים לזה שאנשים נוסעים בצד שמאל של הכביש, אבל לא רגילים לזה שאנשים נוסעים נגד כיוון התנועה. בהודו השימוש בצפצפה הוא בגדר חובה וככל שהמכונית שלך מזהמת יותר את האוויר, יותר טוב. אם זה לא הספיק אז בגלל החג כל הזמן היו זיקוקים ונפצים בכבישים מה שלא הועיל לתחושה הלא בטוחה גם ככה.
 
 
ועכשיו חידה: מה זה צהוב, קטן, עם שחור מקדימה ומשמיע רעש חזק של בזזזזזז? לא זו לא דבורה, זה טוק טוק! הגענו למלון שהוזמן עבורנו מבעוד מועד והשלב הבא, מיד אח"כ, היה לנסוע לבית החולים לראות בפעם הראשונה את התינוקות שלנו.
 
היום הראשון בבית החולים בדרך לפגישה הראשונה
 
קשה לתאר את התחושה שהרגשנו כשהגענו לבית החולים. בן זוגי אומר שזה כמו התחנה המרכזית הישנה, עכשיו תדמיינו בניין בן ארבע קומות ברחוב מאוד סואן וראשי, עם שלט ורדרד קטן שכתוב עליו SURYA. מי שהיה חושב או מבין מכך שמדובר בבית החולים מתבקש להרים את היד (כמו שחשבתי, אף אחד לא מרים). כשעלינו במדרגות בית החולים מצאנו את עצמנו ממתינים במסדרון מאוד צפוף וקטן עם עשרה הודים נוספים. הם הביטו בנו, ולבטח תהו "מי אלה שני הגברברים שמגיעים לביה"ח לתינוקות?".
 
המתנו מספר דקות שהרגישו כמו נצח, עד שהודית קטנה ודי יפה קראה לנו לשיחה עם הרופאה שהחלה לספר לנו את מעלליי הלילה האחרון. התינוקות נולדו בניתוח קיסרי, כתוצאה ממצב חירום של היולדת (הפונדקאית שלנו). אורך צוואר הרחם שלה התקצר בצורה משמעותית ואז החלו גם צירים ותהליך לידה. לא הייתה ברירה, הפונדקאית שלנו נכנסה לחדר ניתוח. לאחר שהתינוקות נולדו, הם הועברו באמבלונס, בתוך אינקובאטור קטן, לבית החולים אליו הגענו גם אנחנו. שאלנו "למה דווקא לכאן?" אז הרופאה הסבירה לנו ש"המאדאם" של הפונדקאיות ביקשה להעביר אותם לכאן, מכיוון שזהו בית חולים הכי טוב לפגים (מה שגרם לנו להרים גבה בהתחשב במראה של בית החולים).
 
אף על פי שההודים ידועים במתן תשובות סתומות עם נדנוד ראש בלתי פוסק הרופאה שלנו הייתה מאוד ישירה והכינה אותנו לכך שמה שאנחנו הולכים לראות יהיה מאוד לא קל ונעים למראה. "אתם הולכים לראות אותם נפוחים, מנוזלים ומחוברים לצינורות הנשמה" הסבירה הרופאה. היא גם סיפרה לנו שהתחילה לתת להם זריקות להבשלת הריאות, זאת מאחר והם לא סיימו את ההתפתחות שלהם. הבת הגיבה לטיפול בסדר גמור, אבל הבן הגיב קצת פחות טוב. היא אמרה שהם ינסו לתת מנה נוספת מחר ויבדקו אם ההשפעה תשתפר.
 
הרופאה אמרה עוד הרבה דברים על המצב שלהם, אבל בשלב מסוים האנגלית שלה התחילה להישמע לי כמו סינית, וכל מה שראיתיזה שחור בעיניים, ואז שמעתי את המשפט הבא: תוכלו לבקר אותם רק 10 דקות בכל יום. "מה?" שאלתי בתדהמה. בן זוגי ניסה להרגיע אותי, אבל זה לא עזר. אנחנו אמורים להיקשר אליהם, להיות איתם, לטפל בהם, להאכיל אותם, איך עושים זאת ב-10 דקות ביום? הרופאה אמרה שאמהות יכולות להכנס לפגייה בכל זמן שהוא, ושהמקרה שלנו מיוחד. הם מוכנים לבוא לקראתנו ולאפשר לנו להכנס ולראות אותם מחוץ לשעות הביקור. אבל למען האמת לא כל-כך הבנתי מה זה, כי שוב הצבע השחור השתלט עלי. 
 
אמא יקרה לי
 
הרופאה ביקשה מאיתנו להמתין בחדר ההמתנה, שהיה בעצם חדר מדרגות בו הצטופפה אוכלוסיית הודו כולה (כך זה הרגיש לפחות) "בקרוב יקראו לכם לראות את התינוקות" הוסיפה. בעת ההמתנה בינתיים קיבלתי טלפון מהארץ, אימא שלי הייתה על הקו. "יש לי הפתעה בשבילך" הכריזה בקול חגיגי "אנחנו באים להודו...". אימי שתיבדל לחיים ארוכים עברה את גיל 70 ומתוך כבוד לא אגלה את גילה האמיתי. בן זוגה, בארבע שנים האחרונות, שגם הוא ייבדה לחיים ארוכים, גדול ממנה ב-10 שנים. מערכת היחסים שלהם שתבדה גם היא לחיים ארוכים, שינתה מאוד את אימי - היא מאושרת, אוהבת, מחבקת ועושה דברים שאני לא הייתי רגיל לראות בה בעת נישואיה עם אבי ז"ל ובטח שלא לאחר מותו, כשהייתה בודדה. בן זוגה של אימי באמת שינה לה ולנו את החיים, ועל כך אני אומר לו תודה, אבל בהודו, ממש לא רציתי לראות אותם.
 
אימי התעקשה ואמרה שיש לבן זוגה קשרים בהודו ויוכלו לקדם את העניינים. "אני לא יכול לקחת את אחריות עליכם בנוסף על מה שקורה עם הילדים" אמרתי לה "אני מודה לכם מאוד, אבל אני מבקש מכם - אל תבואו להודו". בשנה הראשונה של הזוגיות שלהם, אימי נסעה למדינת עולם שלישי. לא ממש זוכר לאן זה היה, אולי להודו או לנפאל, אבל בן זוגה הצהיר קבל עם ועדה שלמדינות כאלה הוא לא נוסע. ואתם צריכים להכיר אותו, הוא אדם עקשן מאוד, יש לו עקרונות שגם פרה קדושה בהודו לא תצליח להזיז. ככל הנראה הוא כל כך אוהב את אימא שלי עד שהוא מוכן לוותר על עקרונותיו ולטוס להודו רק בכדי לשמח אותה.
 
בעודי מתווכח עם אמי לפתע הפקידה החייכנית הגיעה ואמרה שאנחנו יכולים לראות את התינוקות. 
 
"אימא" התחננתי "אל תעשי כלום עד שאנחנו מדברים בסקייפ – אני מתחנן". וסיימנו את השיחה.
 
רגע לפני הרגע המרגש בחיי
 
עלינו שוב למקום בו דיברנו עם הרופאה. נתנו לנו ללבוש מעין חלוק וכובע  רופאים שיצאו כנראה מסטריליזציה, לאחר מכן חלצנו אתה נעליים, השארנו אותם מחוץ למרפאה,  וקיבלנו תחלופה בדמותן של כפכפים סטריליים (לא יודע כמה סטריליים הם באמת היו, אבל זרמתי). לקחו אותנו לחדר אחר והתחלנו לשטוף ידיים כאילו אנחנו הולכים לבצע ניתוח מעקפים או משהו כזה. הפקידה החייכנית הייתה פחות חייכנית כשהיא ראתה שיש לנו טבעות על האצבע והורתה לנו להסיר אותן מיד.
 
שטפנו את הידיים עם סבון ואז עם עוד סבון ואז ייבשנו אותן. תוך כדי השטיפה וההמתנה הכל רץ לנגד עינינו – כל אותן שלוש שנים ארוכות ומתישות בהן חיכינו ליום בו נזכה לראות את הילדים שלנו. שלוש שנים בהן עברנו תהליכים מסובכים, נחלנו המון כישלונות, ידענו המון פחדים ותיהנו – האם כישלון נוסף מתרחש כעת לנגד עינינו?. רק מהמחשבה שהם פשוט שם, שוכבים ומחכים להכיר אותנו גרמה לרגליי לרעוד, לליבי לרטוט וברזי העיניים שלי רק חיכו להתפרץ. נכנסנו פנימה וראינו אותם, המראה לא היה קל בכלל...
 
המשך יבוא...
 

יש לכם שאלה? שלחו לנו והכותבים שלנו יענו.

 

רוצים לדבר על זה בפורום? לחצו כאן